חרדה מאובדן ראייה
דיון מתוך פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
היי, שרון. קורה לי הרבה פעמים שאני מקרב את העין לחפצים מסוימים, ואז כאשר אני מרחיק את העין, אני חושש שאולי זה פוגע לי בראייה, כי עדשת העין משנה את הצורה שלה מקרוב לרחוק. אני כל הזמן חי בחרדה שהראייה שלי נפגעת. אני מאוד חושש שיום אחד אאבד את הראייה שלי לגמרי, וכל טריגר כזה מקפיץ לי את רמת החרדה. גם אחרי שהאירוע מסתיים, אני ממשיך לחשוב על הראייה שלי מספר ימים נוספים, והמחשבה לא עוזבת אותי. המחשבה עצמה שיום אחד אהיה עיוור מטרידה את מנוחתי. יש לי חרדה באופן כללי מלהיות נכה בגוף - אובדן שמיעה, אובדן דיבור, אובדן הליכה ועוד. אני לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה הזו. היא פוגשת אותי בכל מקום. כיצד אפשר להתגבר על זה? אני חסר אונים.. תודה מראש.
היי סובל, הפתרון לבעיה כרוך בהפסקת העיסוק בה. כלומר, אם יש לך מחשבה שהראייה שלך נפגעה, ואתה עסוק בבדיקות חוזרות ונשנות אם הדבר כך - הבדיקות עצמן מחמירות את הבעיה. גם אם הטקסים שאתה מבצע הם מחשבתיים, כמו ניסיון לדמיין תסריטים שליליים ולהתכונן אליהם - מומלץ שלא לעשות זאת. תיאורטית, כל דבר יכול לקרות בעתיד, ואם נחשוב על כך וננסה למנוע או להתכונן לזה - זה לא ישנה דבר. לכן, כדאי להשתדל לעסוק בהווה - בדברים שקורים עכשיו, ולא באלה שלא קורים. בסופו של דבר, כשאתה מפסיק לעסוק בפחדים, זה מאותת למוח שהעניין אינו מסוכן באמת, ואין סיבה לעסוק בו. בברכה,
היי, שרון. תודה על המענה. אני מסכים איתך ברעיון שצריך להפסיק לעסוק בפחדים. בפועל, זה קשה מאוד ליישום. כדי להפסיק את העיסוק, נדרשת פה פעולה של הימנעות, והפעולה הזו גורמת למאבק פנימי. כדי לא להתעסק במשהו, אני צריך להילחם בזה, ולהרחיק אותו מהמחשבה שלי. ואז המאבק הפנימי הזה גורם לי להתעסק בזה יותר. הסיבה לעיסוק בפחד נובעת מקונפליקט מאוד עמוק שקיים בין הרצון שלי לבין המציאות. כאשר הרצון שלי להרגיש בריא, בעוד המציאות פוגעת בגוף שלי. אי ההתאמה בין הרצון למציאות יוצר את הפחדים והחרדות. גם אם קיימים רגעים שבהם אני לא מתעסק בפחדים, אני מניח שזה נובע מהדחקה זמנית, אבל בפועל העיסוק כל הזמן מתרחש אצלי במוח, בין אם באופן מודע ובאופן לא מודע. התיאוריה שלי נשמעת סבירה?
כן, זה נשמע סביר. עם זאת, הרעיון הוא לא לדחוק את המחשבה החוצה, שכן זה בלתי אפשרי לעשות זאת, אלא פשוט להפסיק בכוח את העיסוק ההתנהגותי בכך. הטקסים הם למעשה סוג של התמכרות. לפיכך, כפי שאדם שמכור לסיגריות חייב להפסיק בכוח לעשן, אך אינו יכול למנוע את התשוקה לסיגריה - כך אדם שסובל מאובססיות צריך להפסיק בכוח את הטקסים, אך אינו יכול למנוע את האובססיה. עם הזמן, הדחף לעסוק בזה הולך ויורד - כפי שהרצון לעשן הולך ופוחת ככל שלא מעשנים. בברכה,
היי, שרון. הדחף לעסוק במחשבה נובע מפחד. זו כנראה הדרך לפרוק את הקונפליקט הפנימי שנוצר בתוך הנפש. לגבי העיסוק, התכוונתי יותר לעיסוק במחשבה, ולא בהתנהגות. אני לא מרגיש שאני מתעסק ברמה ההתנהגותית, אלא יותר ברמה המחשבתית. עצם העובדה שאני חושב על הרצון שלי לא להיפגע ולהיות בריא כל הזמן, אני מתעסק בזה, גם בלי לבצע טקסים. העיסוק במחשבה הזו נובע מאי ההלימה בין הרצון שלי לבין המציאות. לגבי העישון, אני מניח שהדחף הולך ופוחת ככל שמפסיקים לעשן, אך אני מניח שיש גם פעולה קוגניטיבית שעוזרת לדחף לפחות.. כמו שבנאדם מבין שעישון יכול לגרום למחלות סופניות.
היי סובל, העיסוק במחשבה הוא-הוא ההתנהגות. מדובר בהתנהגות "פנימית" ולא "חיצונית", כלומר חשיבה אקטיבית על הנושא, עיסוק מכוון בו בכל פעם שהוא צץ (גם אם המחשבה הראשונית צצה ללא שליטה). זו הסיבה שאין OCD ללא טקסים, מאחר שקיימים אצל אנשים רבים טקסים מחשבתיים רבים.
היי, שרון. זו בדיוק הנקודה.. המחשבה הראשונית צצה ללא שליטה. לכן, אני לא יכול לשלוט על ההתעסקות בה. אני מתעסק בה למעשה ללא רצוני. זה שורש הבעיה. ברגע שאנטרל את המחשבה הראשונית (אני לא יודע איך כמובן), אז הדחף ייעלם. ניתן בכלל למנוע את המחשבה הראשונית? לנטרל את המקור?
היי סובל, כנראה שלא הבנת את כוונתי. המחשבה הראשונית - האובססיה, היא בלתי נשלטת, ולכן לא ניתן לנטרל אותה, בוודאי שלא מראש. ההתעסקות סביבה באה אחרי המחשבה הראשונית, ולא בו זמנית איתה. היא התגובה לגירוי הזה. ולכן, למרות שזה קשה, חשוב לעשות את ההפרדה ולשלוט בתגובה. בברכה,
מנהל פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
