דיבור עצמי כפייתי

שלום, אני בן 31, חי עובד ובריא בלא בעיות תפקוד. הבעיה היא כזו. תמיד נהגתי לדבר לעצמי. בשנים האחרונות הדיבור הפך להיות בלתי נסבל. הוא מונע ממנע לעבוד ברצף כי אני חייב לעצור ולדבר לעצמי באיזה עניין לעתים במשך דקות ארוכות. אובחנתי בעבר כסובל מ-OCD וגם לא חסרות לי בעיות קשב. כנראה שהתכונות האלה מתחברות ומוצאות להן ביטוי באותו דיבור לעצמי. נושאי הדיבור אגב משתנים וקבועים גם יחד. זו יכולה להיות שיחה שניהלתי או הייתי מנהל באיזו סיטואציה, איזו מריבה או כעס שלא מצא ביטוי או אפילו כן בא לידי ביטוי אבל חוזר ומשחזר את עצמו. לפני כמה שנים למשל היה לי איזה עימות עם המעסיק שלי, ומאז אני חוזר מנהל את השיחה הזו כאיזה דיבור לשחרור כעסים. חוץ מזה אני נושא נאומים לאומה בנושאים פוליטיים שונים בכל רגע נתון. אני יכול לקום בבוקר ובדרך לאמבטיה להתחיל לדבר לעצמי על המצב הפוליטי. כאשר אני קורא חומר, אפילו כתבה בעיתון, אני נעצר כל כמה שורות כדי להסביר לחלל החדר מה אני קורא. בקיצור, העסק נעשה בלתי נסבל ומביא אותי למצב של גרון ניחר בסוף היום דווקא בימים שבהם אני לא פוגש אנשים כי בחברה אני מדבר פחות מאשר כשאני לבד. דברים הגיעו עד כדי מצב שבו גם בחברה או בהרצאה אני שם ידיים על הפה כדי לדבר לעצמי בלי שירגישו. ריכוז בהרצאה בכלל לא אפשרי לאחר יותר מחמש דקות. וכבר קרה שמרצים חשבו שאני מחכה אותם בלעג מתחת לידיים. אני מגיע למצב שבו אני כבר לא זוכר מה אמרתי לאנשים ומה אמרתי לעצמי. כשאני מרצה בעצמי, לעתים כאשר עוצרים לכמה דקות כדי לעיין בחומר, אני חייב להסתובב ללוח כדי לומר לעצמי כמה משפטים. המצב היחיד שבו אני פועל ברצף בלי בעיות זה כשאני מרצה או מדבר לציבור. אז הפנים והחוץ פועלים בהרמוניה. (אגב, גם יש פה איזה יתרון כי דיבור אינסופי עוזר להבהיר את הדברים. לוקח לי זמן רב יותר להבין טקסטים שאני קורא למחקר בגלל הזמן שגוזל הדיבור לעצמי, אבל בסוף אני מכיר את הטקסט לא רק כקורא אלא גם כמורה. אבל זה כמובן בטל בשישים). בקיצור, נראה לי שיש פה איזה שילוב של כפייתיות ונטייה לדבר לעצמי. כל אחד בפני עצמו אולי נסבל אבל ביחד הם מתחברים לביטוי בעייתי. בלי הנטייה לדבר לעצמי, הייתה לי רק חשיבה כפייתית, שזה חצי צרה. בלי חשיבה כפייתית, שהתחילה רק בשנות העשרים שלי והדיבור לעצמי היה קיים עוד קודם, רק הדיבור הוא לא בעיה. לא חסרים מי שמדברים לעצמם כאמצעי חשיבה. אבל יחד זה בלתי נסבל ורק הולך ומתעצם. אני מניח שטיפול תרופתי יסייע פה. אלא שלתרופות פסיכיאטריות יש תופעות לוואי וכשנטלתי קצת פעם לטיפול ב-OCD (לפני שזה התחבר עם הדיבור לעצמי) היו חרדות ורעידות וסתם תחושה גרועה בעוד שהיום חיי מתנהלים היטב - חוץ מהדיבור. האם יש אפיקי טיפול חלופיים ואם לא האם יש טיפול תרופתי בדוק ומנוסה לעניין הזה? תודה, גונן

לא ברור לי למה כוונתך ב"חרדה." אני לא מרגיש חרדה משום דבר ואני גם לא חושב שמדובר כאן בטקס (היו לי טקסים פעם בעניינים אחרים). זה פשוט עניין של חוסר יכולת להתאפק, כפי שאני לא יכול להתאפק מלאכול ממתקים שיש לי בארון. אין לי שום חשש מפני מה שיקרה אם לא אדבר לעצמי. הרי לא יקרה דבר אבל אני פשוט לא יכול להתאפק, כפי שיש מי שלא יכול להתאפק מלהתפרץ בזעם או לפרוץ בבכי. אולי תוכלי לפרט קצת על הטיםול ההתנהגותי?