לופ

שלום, רציתי לשאול אם דיבור כמעט ללא הפסקה בזמן פגישות טיפול - קצת בפראנויה שהשעון מתקתק והזמן אוטוטו מסתיים. וכשמסתיים , מתוסכלת מכך שלא איפשרתי לפסיכולוג להגיב ומרגישה ריקנות ותסכול. הבעיה שכל פעם מבטיחה לעצמי לשתוק ולא עומדת בזה וזה שוב קורה לי. הפסיכולוג בתקופה מסוימת היה מפסיק את שטף הדיבור ומדבר אבל זה לא ממש עזר כי גם כשמפסיקה , חושבת על מה שעוד נשאר לי לומר ולא מצליחה להקשיב. אציין שגם לדבר על הבעיה לא עזר. נורא נורא מתוסכלת ואודה לך על עצה!

תודה על העצה וחשוב לי להבהיר שזה לא בדיוק נובע מ"רצון" לדבר ולשתף - זה איזשהו "טראנס" כזה של דיבור שכמו אין לי שליטה עליו! וגורם לי תסכול רב ואף בכי אחרי פגישות. ניסיתי לכתוב כדי למקד את עצמי וגם היו ניסיונות שלו להפסיק אותי שלא תמיד הצליחו כי לפעמים כל כך שקועה בניסיון להסביר את עצמי שנדמה לי שאם אוותר על הפרטים המסוימים, לא אהיה מובנת. בעבר הייתי שתקנית ועכשיו עברתי לקיצוניות השנייה. בכתיבה אני הרבה יותר טובה וחבל שאי אפשר לתקשר כך בחיים.. אולי זו התנהגות כפייתית? או משהו אחר? כי אני כבר על סף ייאוש