מחשבות (טורדניות?) על הפרעת אישיות טורדנית כפייתית

שלום. אני מנסה להבין (ותשתדלו לא להאשים אותי באינטלקטואליזציה (דרך אגב מה ההבדל בין אינטלקטואליזציה לראציונאליזציה?)) את הגורמים לחלק מהסימפטומים להפרעת אישיות כפייתית.. אז לגבי הביקורת העצמית והנטיה לפרפקציוניזם סבבה – אני עליון (שהוא מנגנון הישרדותי שקיים בנו כדי להתיישר עם נורמות החברה והדור המבוגר יותר כדי ש"גם" אנחנו נשרוד כי אם הם שרדו ושורדים אז כנראה המנהגים הללו טובים ועוזרים לשרוד) חזק וארסיבי כלפי היצרים האגואיסטיים שלנו. אולם – לא מובן לי באופן ברור (ראציונלית) איך זה קשור ליכולת לאהוב, להנות, ליכולת לא "לכעוס" על אחר שנהנה וכו'. זאת אומרת, זה מעלה שאלה מאוד פילוסופית – מה זאת אהבה (לאוו דווקא רומנטית) בעצם? והאם ההיפך מאהבה זה כעס? ומדוע מישהו שצוחק ונהנה ומשוחרר זה מוציא מאדם שלא קיבל אהבה כעס ומרמור? ומה זה כעס ומרמור? הם ההיפך מאהבה? ואם כן עדיין נשאלת השאלה מה זאת אהבה (כי זה שההיפך מהם זה כעס ומרמור עדיין לא מסביר מה זאת אהבה).

אני שואל בעצם מה הקשר בין סימפטומים שונים של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, מה הסיבות להם, ומה הקשר בין הסיבות לתוצאות. כי בהרבה מקומות יש פירוט של הסימפטומים אבל לא הסבר מדויק של המנגנונים והקשר בין הסיבות לתוצאות. בין הסימפטומים ש"מטריד" אותי ההסבר להם: פרפקציוניזם והפחד לעשות טעויות (גם כאן שאלה פילוסופית מה זה טעות בעצם...) או כעס על טעויות וחולשות של אחרים, שליטה עצמית ובאחרים, הפחד להראות חולשה ורגשות, חוסר בגמישות, כעס ומרמור על מי שכן גמיש ומשוחרר ויודע להנות, דה-פרסונאליזציה של בני אדם, חוסר יכולת להנות, הדחקת רגשות (גם כאן: מהם רגשות למעשה?), חוסר ביכולת לזרוק חפצים, אובססיה לכסף, החשש התמידי מאגואיזם ונהנתנות, שנאה עצמית ותחושת אשמה תמידית. ודבר נוסף, כללי אולי יותר - למה יש נסיון מצד התוקפן להסתיר את מעשי האגרסיה או להאשים את האובייקט שאליו הוא מוציא את האגרסיה (מרמיזה עוקצנית ועד אלימות פיזית) - ולא מודה ומודע לבעייתו? אשמח להסברים שמניחים את הדעת או הפניה למקור שמסביר, זה יעזור לי מאוד להבין דברים.