בן שנתיים אובססיבי לפופיק שלו
דיון מתוך פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
בני בן השנתיים נולד עם בקע טבורי, ומאז הטבור שלו בולט. במקום לאפשר לטבור להתרפא מעצמו, בהמלצת הרופאים שנמנעים מלנתחו, הוא נוהג למשוך אותו החוצה באופן אובססיבי. ברגע שהחוצץ נכנס לפיו, אוטומטית החולצה עולה והיד נשלחת לפופיק. לעתים הוא מנסה לדחוף לשם חפצים, או נצמד לטקסטורות שונות כמו ריפוד דופן הספה, הקיר, ועוד. אפשר לומר שזהו חפץ המעבר שלו. ניסינו להתיר לחפץ אחר אך ללא הצלחה. אנחנו מנסים להניא אותו מלעשות זאת אך ללא הצלחה. כשהוא בלי מוצץ אין בעיה כמעט, אך בימים קשים כבתקופת ההסתגלות לגן חדש, המוצץ בפה כל היום, והפופיק חשוף וזוכה לציטוטים ללא הרף, כאשר בזמן הזה הוא נמנע מלפעול, לא משחק, מעדיף לעסוק בזה ותו לא. מה עושים? אנחנו כבר ממש מיואשים ולא רוצים שזה יחמיר. מאוד רוצים להכחיד את התופעה, אבל חוששים שתופיע אחרת במקומה, גרועה יותר. תודה רבה.
היי נלי, כשמדובר בפעילות מסוג זה, הדומה לחיטוט כפייתי בעור, אין טיפול מסוים שהוכיח את יעילותו אצל כולם. כנראה שזה קורה בגלל שקיים פצע באיזור זה, ועל פי רוב כאשר מצליחים להביא את הפצע להחלמה מלאה, החיטוט באזור המסוים נפסק. הצלחה מסוימת נרשמה כאשר מכסים את הפצע (בחבישה כל שהיא) או מתחילים פעילות חילופית נמרצת, עד שהפצע מחלים. רק במקרים מסוימים תוכנית של עיצוב התנהגות סביב הנושא הזה נמצאה יעילה. בנוסף, חלק גדול מהפעולות האלה מתבצע כאשר המבוגרים אינם יכולים לראות זאת. לכן, לא בטוח שמדובר בהפרעה ושיש פה מקום לתהליך טיפולי של ממש. אפשר לנסות לחבוש את הפצע בחבישה שהוא לא יוכל להסיר אותה, לפחות כל עוד המוצץ בפה. מומלץ גם לא לתת לפעולה הזו כל תשומת לב, חיובית או שלילית, מלבד ניקוי הפצע וחבישתו. אם קיימות תופעות נוספות שיכולות להצביע על מתח נפשי או חרדה, יש מקום לפנות לטיפול. בהצלחה!