התעמקות במחשבות

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות,זאת הפעם הראשונה שאני יכול לדבר עם מישהו בפתיחות כזאת על הנושא וזה באמת מרגש.אם אפשר אני רוצה לקבל ממך עוד התייחסות והערות לגבי הדרך שבה אני מתמודד עם ההפרעה.אז ככה:אם עוברת מחשבה בראשי,אני בוחר אם להתעמק בה או לא,אם בחרתי להתעמק בה,ולנסות לפתור את הבעיה אז אני לוקח את הזמן ומנסה,אם כעבור זמן מסוים אני לא מגיע לפתרון ואני מבין שהבעיה לא קריטית בזמן המיידי,אז אני נותן לה לרוץ בראש ומתייחס אליה כצופה מן הצד.מאוחר יותר בזמן הפנוי שלי ,אני בוחר אם לתת למחשבה "הזדמנות שניה" ולהתעמק בה,אם תוך זמן מסוים אני עדיין לא מצליח להגיע לפתרון,אז אני שוב מריץ אותה.אני חוזר על התהליך הזה מספר פעמים,ואם עדיין אני לא מגיע לפתרון,ואין נחיצות ממשית בחיי היום יום שלי ורצון אמיתי להגיע לפתרון הזה,אז אני "מסמן" את המחשבה כטורדנית,ונותן לה לזרום "לנצח" עד שהיא דועכת.ככה אני מבדיל בין מחשבות שראוי להתעמק בהן על מנת לפתור בעיות בחיי היום יום,לבין מחשבות טורדניות שלא מובילות לשום פתרון,ומשאירות אותי בתוך מעגל קסמים אכזרי.זה מזכיר לי מין תהליך דמוקרטי של קבלת החלטות,קודם כל אני מאפשר "חופש ביטוי" למחשבות על ידי זה שאני נותן להן לזרום חופשי בתוך הראש,אחרי זה אני נותן להן הזדמנות לבוא לידי ביטוי ולנסות לשכנע אותי(כלומר אני מתעמק בהן),"ההזדמנויות" האלו ניתנות בזמן שאני בוחר.ובכללי אני מוצא המון הקבלות בין דרכי ההתמודדות של שיטות משטר בעולם עם הדעות של הפרט לבין דרכי ההתמודדות של האדם עם המחשבות.בקצה האחד של הציר עומד משטר טוטליטרי, משטר שדוגל בשליטה במחשבות של הפרט,לא מאפשר חופש ביטוי ושרוי בהדחקה מתמדת,שכן כל דעה הגיונית נגדית עלולה לערער את שלטונו,מצב זה מקביל באופן מדהים למצב שבו אדם בוחר להדחיק מחשבות.בצד השני של הציר נמצא משטר אנרכי שבו כל דעה של הפרט מקבלת ביטוי מעשי,כלומר כולם מושכים לאינסוף כיוונים שונים,מצב כזה לא מאפשר להוביל קו מדיני אחיד,מצב זה מקביל לאדם שבוחר להתעמק בכל מחשבה שעולה לו לראש,והוא אינו מסוגל להגשים אף מטרה.לדעתי אדם עם ocd נמצא על אחד הקצוות האלו. השאלה המתבקשת היא האם קיים משטר אידיאלי? יכול להיות שהחיפוש המתמשך של האדם במשך כל שנות קיומו אחר שיטת המשטר האולטימטיבית משול לחיפוש של האדם הלוקה בocd אחר תרופה?כי אם כך זה יכול להסביר מדוע ocd זאת הפרעה שלא ניתן להחלים ממנה אלא רק להפחית את התסמינים.להגיד לי איזו שיטה טובה בשבילי בדיוק של מאה אחוז זה כמו להגדיר למדינה שיטת ממשל בדיוק של מאה אחוז.למי יש שיטת משטר טובה יותר לישראל או לארצות הברית? ישראל שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית המאפשרת יותר פלורליזם על חשבון יציבות שלטונית,המתקשה להוביל קו מדיניות אחיד(לדוגמא הבעיה הפלסטינית),או שארצות הברית,משטר נשיאותי שכל קדנציה של הממשל נמשכת 4 שנים רצופות בלי יוצא מן הכלל,מה שמאפשר תהליך קבלת החלטות אחיד,כל זאת על חשבון הפלורליזם(אי מתן ייצוג הולם לדעות הרבות שקיימות בחברה).אני חושב אמנם שישנם כמה כללים בסיסיים שחייבים להתקיים בכל "משטר מחשבתי אנושי".הוא חייב להיות דמוקרטי,כלומר לאפשר חופש ביטוי מסוים למחשבות,חייב להיות לו מנגנון שלטוני יעיל ,כלומר יכולת של האדם להגשים את מטרותיו,אסור לו לפחד מידע.כל דבר מעבר לכך נתון לשיקולו ונוחיותו של האדם בלבד.בכל מקרה זאת הדרך שבה אני רואה את הדברים,אשמח לכל התייחסות שלך למה שכתבתי

מהם המחשבות ?