שאלת המשך

תודה על התשובה. הבעיה שהמנגון הזה של הדחף 'נלחם' על עצמו. כלומר, אם אני מנסה לעצור את עצמי מלחשוב או להגיד משהו בלב, אז אני במקביל כאילו מחפש דרך לחייב את עצמי כן להגיד את זה. למשל, הדחף הזה מתחיל להופיע כשאני מדבר. והרי אני לא יכול לא לדבר רציף ולעשו ת פאוסות, וזה גורם לי, כדי להמשיך לדבר חלק , לפרוק את הלחץ ולהגיד משהו בלב. או שאני מייצר טריגרים ללאחל דברים כמו פעולה מוטורית שאני עושה או משהו תדיר שאני רואה. כאילו מתכנת את עצמי למשל שכל פעם שאני מזיז את רגל ימין יעלה בי הצורך לקלל. כלומר הדחף הזה לעשות משהו רע זה גם לחפש איך להכשיל את עצמי מלהלחם בו. והתדירות של האיחולים האלה היא ככ גבוהה שפיסית לא ניתן לבלום את כולם. מיותר לציין שהתחושה היא נוראית. כי אתה יכול לבוא ולחשוב שזה סתמי ולא עשית כלום כי זה רק מחשבות ואיחולים בראש, אבל ברגע שקורה משהו למישהו אתה מרגיש שזה באשמתך. מפחד לעבור ליד אנשים חולים/ קשישים וכו'. מצד שני גם ההמנעות הזו מחזקת את ההרגל... מה שהכי מפחיד אותי שאולי זה לא אוסידי בגלל החלק המחשבתי שכל פעם מחפש דרך יצירתית לאחל רע עוד ולמנוע מעצמי להלחם בזה. בנוסף, ככל שאתה ממוקד יותר בלבלום כל אמירה, יש יותר אמירות וגם אתה פחות מחובר לשיחה עם אנשים ופחות מלא באינטלגנציה רגשית ובטח גם נראה מוזר מהצד כי כל הפוקוס הולך לזה..