פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית

יש לי בת זוג מדהימה כבר למעלה משנה. היא יפה, חכמה, אוהבת אותי, משקיעה בי, סובלנית, צוחקת מהשטויות שלי, מבינה אותי, מכילה אותי ועומדת בקצב שלי, מה שבחורות רבות מתקשות בו. לצערי יש בעיה אחת והיא שהרגשות שלי כלפיה לא יציבים. מבחינת מראה חיצוני היא לא בדיוק הטיפוס שלי. לפעמים זה לא מפריע לי ואז אני מרגיש כלפיה רגשות, אפילו חזקים. אבל לפעמים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה בחורה עם נתונים פיזיים כמו של הטיפוס המובהק שלי. אני מפנטז על בחורות עם מראה פיזי כזה באובססיביות וזה כל מה שאני יכול לחשוב עליו באותם זמנים. כמובן שזה פוגע מאד במשיכה שלי כלפיה כי הבחורות שאני מפנטז עליהן שונות מאד מאיך שהיא נראית. אני מנסה לסלק את הפנטזיות האלה מהראש אבל לא מצליח והן משתלטות עלי. העניין הוא שזה בא והולך בלי שאני מבין איך, כמה ולמה ואני לא מרגיש שיש לי שליטה על זה. נראה לי ממש חבל לאבד מישהי מיוחדת כל כך שלפעמים אני גם מרגיש כלפיה אהבה רק בגלל שמדי פעם שוטף אותי גל של רעב למראה חיצוני אחר. ניסיתי להיפרד ממנה פעמיים והתגעגעתי אליה מאד. יצאתי עם בחורות אחרות שכן היו הטיפוס שלי פיזית ובאמת מאד נמשכתי אליהן, יותר מאשר אליה, אבל לא היה לי טוב איתן והן לא הבינו אותי כמוה וגם הקשר לא החזיק הרבה זמן מעמד אם משום שבתחומים אחרים הן לא התאימו לי ואם משום שהן עצמן לא רצו אותי. הפעם אני רוצה שזה יעבוד. חזרתי אליה אחרי שמאד פגעתי בה בפרידה האחרונה ואני מפחד לפגוע בה שוב. אני מוצא את עצמי בלולאה אין סופית של התלבטויות של כן או לא להתחתן איתה כי אנחנו כבר בגיל ובשלב הנכון. כל דבר קטן נחמד שקורה בינינו מחזק את הטוב. כל בחורה שעברה ברחוב ועוררה בי סקרנות גורמת לי לחשוב שזה לא ילך. האם יש דרך לטפל בנפילות האלה שלי לאובססיה של פנטזיות או ללופ של בעיות החלטה? האם עלי להיפרד ממנה ולחפש מישהי שפיזית היא ממש הטעם שלי כדי למנוע את העליות והירידות? הבעיה שמדובר בבחורה נדירה שקשה למצוא כמוה ואני יודע שלא יהיה לי משהו מיוחד כזה עם מישהי אחרת ולעומת זאת המראה החיצוני שאני נמשך אליו הוא לא מצרך כזה נדיר אלא בר השגה. לפעמים אני חושב שאם הייתי מכיר מישהי שכן הטעם שלי חיצונית וגם היה לי חצי טוב ממה שטוב לי איתה, אולי הייתי שלם עם זה. מצד שני, אף פעם לא איבדתי אותה כדיין במאה אחז (באופן שהיא לא רצתה לשמוע או לראות אותי) אז אני לא יודע כמה אובדן ארגיש. אני יודע שכשנפרדנו והיא לא היתה לידי היה לי מאד כואב, אפילו כשיצאתי עם מישהי שהיתה בול הטעם החיצוני שלי. אני מרגיש שכל החלטה שאחליט - לא אצליח להיות שלם במאה אחוז. מה לעשות?

אני חושב שהבעיה היא שהיתה לי בת זוג בעברי שהרגשתי שהיא מושלמת גם פיזית ורציתי להתחתן איתה אבל אחרי תקופה מדהימה יחד התחלנו לריב כל הזמן ובסוף נפרדנו. אני כבר לא רוצה לחזור אליה אבל הייתי רוצה להשיג את ההרגשה שהיתה לי כלפי אותה בחורה עם מישהי אחרת כי אני יודע שאני כן מסוגל לחוש שלמות. מצד שני אולי זה לא יקרה שוב אף פעם וגם מאד נפגעתי בפרידה מאותה מיתולוגית. הבחורה שאני מתלבט לגביה היא בת זוג הרבה יותר טובה ותומכת ורק מראה לי עד כמה בעבר הייתי מסונוור מאותה מיתולוגית אבל אולי אני לא אהיה שלם בלי התחושה הזו של להיות מסונוור. הבעיה היא שכשאני הולך על הסינוור אני מוצא את עצמי בסוף עם בחורות שעושות לי רע. בינתיים אני גם פוגע בבחורה שאוהבת אותי ומרגישה שאני מתייחס אליה כפשרה שהיא תוצאת כשלון שלי להשיג את הפנטזיה...

שלום, מחפשת פסיכולוגית בנושא OCD עבור ילד בן 10, מאזור מרכז הארץ, רצוי פסיכולוגית דתיה כי משפחתו דתית.

שלום לכולם, רציתי לקבל חוות דעת על רעיון שיש לי לאחרונה. יש לי אוסידי כבר כמה זמן, ואני לומד איך לטפל בו בכל מיני טכניקות ודרכים שלמדתי מאתרים, אנשים טובים, ופורומים תומכים (כמו זה). ועכשיו אני רוצה לעזור לאנשים שיש להם את ההפרעה הזו להתגבר עליה, לקבל תמיכה מיידית (לא בדומה לפורום שבו לא ניתן לקבל התראות לפלאפון ובכללי מאוד לא נוח ומיושן) אני רוצה לתת לאנשים את המידע שאני קיבלתי בכך שהם יוכלו לקבל שקט נפשי ושלווה כמו שמגיע לכולנו. מבלי שהם יסתבכו בעולם האינטרנט הרחב שלעיתים ניתן לאבד את עצמך בו ולא למצוא את המידע שחיפשת כלל. עכשיו, אני רוצה שתעזרו לי בדרך לגשת לרעיון הזה. אני חשבתי להשתמש בFACEBOOK עי יצירת PAGE או עי יצירת GROUP. הבעיה היא שאני מבין שבטח הרבה אנשים לא ירצו לשתף פרטים אישיים ברשת החברתית משום שזה נושא אישי ולא כולם מוכנים לדבר עליו בפומבי. אני אשמח מאוד אם תייעצו לי איך לגשת לזה, אולי מישהו מבין בFACEBOOK ויכול להדריך אותי באיך ליצור קבוצה או דף שהם חסויים ומה עדיף בכלל, PAGE או GROUP? אני מעדיף שזה יהיה בFACEBOOK משום שזה נגיש ואני תמיד זמין גם בנייד וכן גם האנשים שיעזרו ויבקשו עזרה. תודה רבה לכולם!

שלום שרון היקרה בגיל 11 היתי בפנימיה. והיתי ילדה שלא מוותרת (אולי היה לי אז אוסידי ) בקיצור הלכתי מכות בקלות. בין היתר רבתי עם חברה ומשכתי לה את השיער. אמא שלה באה אחרי שבוע והיכתה אותי . המנהל לא עשה כלום . סיפור לפני ארבעים שנה. עכשיו בפנימיה עושים מפגש . אני כועסת על אמא של החברה שלי. ובגלל זה אני לא רוצה איתה קשר מה דעתך? בנוסף רציתי לשאול אותך משהו שקרה לאחותי .אחותי למדה שחיה אצל מורה פרטית. המורה כבת חמישים היום. אחותי עמדה בבריכה כשלפתע המורה לשחיה שחתה לכיוון של אחותי ושמה את הרגל שלה על היד של אחותי.אחותי לא הגיבה והיא כועסת על עצמה? בבקשה מה דעתך על הכעס של אחותי כלפי עצמה שהיא לא הגיבה למורה לשחיה. היתה המומה. ומה דעתך על ההתנהגות של המורה לשחיה בהנחה שהיא נורמלית ולא כמונו .כלומר אין לה מחלת נפש תודה רבה ושבוע נפלא

גם בקשר למפגש אני פוחדת שירגישו שיש לי אוסידי

אני נמצא במצב פרדוקסלי אני מרגיש שמרבית המרכיבים של איכות חיי מצוינים הרגשה יעגיםם רווחה כלכלית סבירה מודעות עצמית ושליטה בזמן והתפתחות ביחס לגילי. עשיתי דרך במהל 40 שנים כחלק מהבנית זמן לכתיבה ויצירה עצמית שהחלטץי לקדם יש ספיחים בשולי עבוה עצמאית שנטלתי על עצמי לפני מספר שנים שמסרב להסתיים גורמים אוביקטיביים בלתי תלויים בי. לכאורה אני נדרש ללא הרבה זמן טכנית אבל הפגיעה באיכות ההרגשה מסוג הפעילות הזו פוגע ומפר את ההרגש הפנימי של מה שאני מפתח! כמה שאני משקיע בהפרדה נפשית זה לא עוזר זה ממש הופך למיטרד ותחושה של עכוב. מצד שנייש בי רגש חובה ואמינות להתחיבות! המצב הזה יוצר הרגשה של העדר זרימה כמו גז וברקס בנהיגה! משיקולים ממש פרקטים של פתרונות להנתקות מהמחויבות הישנה המשכה הוא עדין הפתרון הכי חסכני בזמן ומשאבים. אלא שזה נוטל ממני משאבים הרבה יותר גדולים נפשית! אני מזהה שזה מעורר בי התנגדות וסוג של לחץ סמוי! רציונלית אני פועל נכון נפשית מתוסכל וזה פוגע בהתנהחות הרגשית שלי כלומר המאבק בין הרצון להתנתק וכניסה למרחב חדש שנבנה. המצב מתסכל ואני משתדל לעבד אותו שוב ושוב בראיה הקפית של פרופורציה הקשבה לתגובות שלי בפנים ומיתטנם זה עדין מרגיש מתסכל! גם. ההכרה שיש לקבל מצבים מתסכלים לא מפונמת עד תום! הקונפחיקט המלייץ בין לסבול ממה שיש לעומת קטיעה וההשלכות שלה בצורה שוהה שבעצם לא ממש תשיג את היעד והעדר יכולת למצוא פתרון "סופי" כאשר אני כל העת שואל אם יש מומחה שיכול ליעעץ לי על פתרון עיסקי שיציע מניסיונו דרך לסיום המחויבות שיוצרת את הקושי שלי !? כל החלטה חיצונית לאפותרת את המרכיב המתסכל! זה הגורם שיוצר את הלחץ הסמוי שכולל מחשבות חוזרות בנושא בלי פרופורציה!! אי מציאת פתרון כאשר אני משער שיתכן שמשהו מנוסה יכול הקלות לעזור מאוד מקשה עלי! הרי תמיד אןמרים תתיעץ יש מבינים יותר ואני לא מצליחלמצוא את הפריצה הזו לעזרה! הדבר יוצר את הלחץ הבלתי נסבל מתחת לפני השטח והזמן רק מגבירו . לא מוצא שאלה אלא מבקש עצת חכם תודה משהו שאולי איני רואה בבהירות! ההטרדה המחשבתית נוראה ולכן חשבתי שזה שייך לכאן! תודה

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנ.ימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . אני ממשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . ללא תכנים פסיכוטיים . לאחר חודש חזרתי עוד פעם למעקב אצל הפסיכיאטר שלי הוא כתב במכתב של הפגישה שהאבחנה שלי Schizophrenia F20.0 שכיזופרניה . הוא כתב שאני לא יציב מבחינה תרופתית וכל הזמן מתלונן על תחושות אי שקט . מרגיש כעסים ומתפרץ בזעם , ללא ביטוי פסיכוזה , ללא אובדנות . היום אחרי 17 ימים מתאריך השינוי התרופתי האחרון (או מתאריך לקיחת הטיפול החדש עם השינוי האחרון) אין הטבה או שיפור במצבי הנפשי , להיפך יש התדרדרות במצבי הנפשי , אני מרגיש מדוכא ומתוסכל יותר מתמיד , לא אוכל , אין תיאבון , מרגיש כעס , כעוס , מרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ואת המראה החיצוני , מתפרץ התפרציות כעס\זעם , משתולל , מקלל את ההורים ואת בני המשפחה שלי , זורק ושובר דברים וחפצים , לא מצליח לישון בלילה למרות שאני לוקח כדור שינה ואז אני ער בלילה וישן ביום , יום הפוך , סובל מהפרעת שינה כרונית , אין לי סדר יום , לא מתפקד , מעשן בשרשרת ושותה הרבה קפאין , עצבני יותר מתמיד , מרגיש תקוע בבוץ , מיואש , חסר תקווה , מרגיש חוסר אונים , מצב רוח רע וגרוע ביותר . פניתי באופן פרטי לדר חיים שם דוד שכתב בסיכום מחלה שאני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית עם תובנה ירודה לחלק מהתכנים הטורדניים בצירוף הפרעת אישיות מאשכול A . יש לציין שכאשר התפרצה המחלה לפני האישפוז בביה"ח העמק בעפולה (לפני הטיפול בסרוקוול ואפקסור) יש לציין שההסתגרות המוחלטת שלי בבית נבעה מכך שאני לא רציתי לראות את השכנים שלי ואת הסביבה שבה אני חי ופשוט רציתי להתנתק מהסביבה הזאת לחלוטין (עבדתי אצל השכנים שלי והרגשתי שהתייחסו אלי באופן רע ע"י הערות שליליות שלהם בנוגע לעבודה שכללו גם צעקות וביקורת קשה ואני רגיש מאוד לזה) וגם סבלתי מחרדה ופחד לצאת מהבית . סבלתי מביקורת קשה מאבא שלי ואבא שלי ביקורתי באופן קיצוני וגם אבא שלי היה אומר דברים שפוגעים בבטחון העצמי שלי ופוגעים בגבריות שלי וגורמים לי לרגשות נחיתות גם סבלתי מאלימות מילולית ולפעמים פיזית מאבא שלי שכללו גם צעקות וזה גם היה המצב בעסק המשפחתי שבו גם סבלתי מהרבה ביקורת מצד הבוס שהוא קרוב משפחה גם סבלתי מצעקות והעלבות ויחס רע מצד הבוס וגם מאלימות מילולית מצדו יש לציין שהבוס הוא גם שכן שלי . בקיצור סבלתי מהרבה ביקוריות קשות שפגעו בביטחון העצמי שלי . מה היא חוות דעת שלכם על אבחנה שלי ? איזה סוג טיפול פסיכולוגי מתאים לי ?

אני בן 29 סובל מאו סי די כבר 14 שנה התחלתי טיפול תרופתי 40 מילגרם ציפרמיל והיתי כבר ב10 שיחות סי בי טי אני לא רואה שינוי בקושי אני מטיל כל היום בבית האו סי די גם מפריע לי באכילה שתיה ומקלחת אני חי ומת לא יודע אם להפסיק את הטיפול המטפל טוען שאני לא מרגיש שינוי כי תפיסת ההתנהגות אצלי שאני לא יודע מהו שינוי אני כבר מצטער שהתחלתי טיפול מה אתם חושבים בתודה מודאג

המון תודה שרון על תשובתך. ישנו דבר נוסף שלא תיארתי. רוב חיי חייתי כאילו בתוך משחק, כלומר הרגשתי רגשות ותחושות אבל הכל נראה לי כמו סרט כזה, מעטים היו המקרים שהרגשתי שהדברים ממש אמיתיים. כאילו אני הרגשות שאני חווה - אהבה, פחד, אימה, שמחה - הם אמיתיים אבל אין חיבור רגשי מלא. כאילו אני בתוך סרט. אני מגיב למה שאני רואה וחווה, אבל אני לא מרגיש עד הסוף שזה אמיתי. פעם לא הייתי מודע לזה ולכן זה לא הפריע לי, לייצר קשרים חברתיים או לתפקד. שמתי לב לזה רק בשנים האחרונות. וככל שהאינטלגנציה הרגשית שלי משתפרת עם הגיל, כך אני "מרגיש" את העולם יותר. אבל עדין יש לי תופעה ממש מוזרה - כל רצון שלי לעשות משהו הוא ממש חזק, ברמה כזו שזה מן דחף עז, והחשיבות של דברים אחרים או המשמעות שלהם וכו' מתגמדת מול זה. זה מרגיש מאני כזה. למרות שיש לי חבר עם מאניה דיפרסיה ואני לא חווה שום דבר שהוא חווה. אין לי מצבי רוח, או תקופות של על גג העולם ותקופות של דכאון. פשוט כשאני רוצה משהו, אני מרגיש שכל העולם סבבה ואין שום בעיות מסביב ואני יכול להתמקד בזה. אני מסוגל לגמרי להדחיק דברים אמיתיים ולשכנע את עצמי שהם לא קיימים. רק כשאני מסיים או עוזב את מה שעשיתי לתקופה - התחושות וההקשרים והרגשות חוזרים אלי. בכלל אני שם לב, שאני הכי נורמלי כשאני מתעורר בבוקר. ככל שהיום עובר, אני כאילו נהיה יותר פעיל, ויותר מתקשה להתחבר לרגשות. כאילו משהו עוטף את היכולת הרגשית שלי וגם כשאני מתאמץ ממש זה חסום לי. הרבה פעמים אני מבין שמשהו טוב או רע בראש, אבל לא חווה את זה בבטן. לא מספיק מרגיש את המשמעות, או הסכנה או החשיבות. כאילו שככל שעובר הזמן במשך היום אני נהיה יותר קהה רגשית. מה שמוציא אותי מהמצב זה, זה או שזה עובר לבד, כמו שריר תפוס שפתאום השתחרר ואני מרגיש ממש חופשי פתאום, או שקורא משהו מאוד מלחיץ שכאילו מוציא אותי מהמצב הזה.. כאמור, אני יודע שבפורום אני לא אקבל את כל התשובות אבל מה זה יכול להיות? למה זה קורה?

שלום, מילדות אני סובל מבעיה שלדעתי היא נפשית. יש לי צורך בלתי מוסבר לאחל משהו רע למישהו. בגלל שזה אסור. מן דחף כזה שאני לא יכול לעצור. מדובר באמירה בלב ולא בקול רם. לכן איני חושב שזה טורט. בזמנו חשבתי שזה סוג של אוסידי, ומן דחף כזה שככל שאני מנסה לעצור אותו כך הוא גדל. קראתי קצת, וראיתי שאני דווקא צריך לתת למחשבות ולאמירות להיות שם ואז זה יחלש כי הם יאבדו מהמשמעות שלהן. לצערי ניסיתי וזה לא עובד. אתה לא יכול לא לייחס משמעות והשפעה לאיחול כזה. כמו כן, אם אתה משחרר את עצמך ולא בולם לעצמך את המחשבות או את הדיבור בלב, יש כמה ימים של הקלה, ואתה גם עושה את זה פחות. אבל אז הדחף חוזר. אם כבר אפשר להגיד, אז יש דחף להגיד כל הזמן כי מותר. ואז אתה שוב מתחיל לבלום. ומעבר לזה, בפועל, אתה לא יכול להמנע מלבלום את עצמך מלאחל דברים רעים, כשאתה נמצא ליד בנאדם חולה, או קשיש או בן משפחה. אני יודע שצריך ייעוץ מקצועי, ופה זה לא תחליף, אבל מה לדעתך הבעיה, למה זה קורה לי. ומה אפשר לעשות. האם יש תרופות שעוזרות נגד זה? אני מרגיש נורא. אני לא יכול לבלום את עצמי כל הזמן כי זה מפריע לי לתפקד, אבל אם אני לא, אני מרגיש שאני מרשה לעצמי לפגוע באנשים הכי קרובים אלי.

רציתי לשתף במשהו. בתחילת שנה עשינו הכרות בכיתה וכל אחד ואחת היו צריכים לרשום שני דברים עליהם ואחרי זה ננחש למי זה שייך. פתאום באחד הפתקים היה רשום "אני נועלת את הדלת שלושה פעמים,מכבה את האור שלושה פעמים" ואז בסוף היא גילתה שזו היא ואמרה שהיא סובלת מocd ,פעם זה היה ממש חמור ולאט עם הזמן זה משתפר עם טיפולים. בגלל שאף פעם לא שמעתי על דבר כזה ולא נעים לי לבוא ולשאול אותה,מעניין אותי לשמוע על זה מה זה ואיך זה מתבטא? איך מטפלים בזה? זה מולד? תודה

שרון אם אפשר את האימל שלך יש לי שאלה בנוגע לאוסידי ולענין משפחתי עצוב ולא נעים לי לפרסם כאן תודה

שלום, אני סובל כבר מספר שנים מהפרעה מהספקטרום האוטיסטי, OCD וחרדה חברתית. כבר שנים הפרעה אחת מיני רבות שמטרידה אותי היא בהייה ממושכת באנשים שנמצאים מולי וסיבוב העיניים. אני כל הזמן עסוק באיפה להסתכל, כמה זמן, ובאיזו זווית עם הראש. כתוצאה מזה העיניים שלי גם מסתובבות מצד לצד ואני בוהה באנשים שמולי ולא שולט בזה. גם הצוואר שלי כמעט ולגמרי לא זז ואני מזיז רק את העיניים. הראש והגב שלי גם נוטים מטה והעיניים מעלה ואני גם עסוק הרבה בהליכה שלי (איך ללכת וכו'). כתוצאה מכך ההליכה שלי מוזרה. בגלל העניין עם העיניים אני פוחד שיחשבו שאני מסוכן, סוטה, פדופיל וכו', וגם פוחד שאעשה תאונה כיוון ששדה הראייה שלי לא טוב. שאלתי היא האם יש שם ספציפי לתופעה זו? ומה ניתן לעשות על מנת להקל, ולמי כדאי לפנות? תודה.

יש ווריאציה נפוצה מאוד ואן זאת מאוד לא מוכרת של ODC שנקרא לאחרונה STARING OCD כלומר OCD של בהייה והסתכלות.ככל OCD המנגנון יושב על אלמנטים אשר מאוד חשובים לאדם .אנשים שמאוד חשוב להם מה החברה חושבת ושופטת אותם ו---הם יודעים שאם יתפסו אותם בוהיים בחלקי גוף מסוימים אפשר שהם יתפסו כשונים משונים מוזרים סוטים וכו ,המוח מפרש את הצב כאיום שצריך לוודא לתחום ולשלוט עליו ,וכאן הק'צ של OCD ,אם אני לא רוצה לחשוב על פיל וורוד אני מיד יחשוב על פיל וורוד , גם כאן ,האדם לא רוצה ומפחד לבהות אבל המוח מפרש את המצב כאיום ודווקא בוהה לפעמים בלי שליטה. הטיפול בדרך כלל הינו חשיפה ממושכת כלומר למצא דרך להסביר למוח שזה לא באמת מפחיד וזה אמור להקל . לאחרונה טיפלתי בכמה אנשים עם ההפרעה הזו. מסתבר שזו הפרעה נפוצה מאוד אבל מאוד לא ספרותית כלומר הידע מאוד דל .אם זאת המנגנון זהה כמעט תמיד ולכן חשיפה ממושכת יכולה לעזור. אני מצרף קישור באנגלית לסרטון שמסיר על ההפרע והטיפול ב 11 דק רפאוה שלמה ובהצלחה https://www.youtube.com/watch?v=DBha6fpHWss

היתה לי מטפלת שהיא עו"ס עם התמחות בפסיכותרפיה. רוב הטיפול היה לדובב אותי תוך כדי חזרה על השאלה- "מה זה עושה לך".....ממש לא עזר. בזבוז זמן. לכן הפסקתי את הטיפול. עכשיו אני רק עם תרופות. מצפה לבשורות מהטיפול בקסדה. זהו. לא שאלה ולא כלום. סתם דיווח עגום על מצבי:(

אתה יכול ללכת לטיפולCBT זה יכול מאוד לעזור לך

כל דבר שתרצה להגיע אליו, תשכנע את עצמך שזה ניתן, שזה אפשרי. דבר שני, יש בעלי מקצוע שיש להם תעודה (ששווה ל...), ויש בעלי מקצוע שיש להם ניסיון מוכח בתחום. אל תאמין לכל אחד שאומר לך שהוא טוב. עדיף להגיע לבעל מקצוע ששמעת עליו ממכרים קרובים, שאכן הטיפול עזר להם. דבר שלישי, כשכבר מצאת מישהו שאתה סומך עליו מקצועית - אתה צריך להפנים היטב, שאין פתרונות קסם. זה לא יעבור בטיפול אחד, וגם לא ב-5 טיפולים. אבל זה די תלוי בך ובמידת הרצון שלך להירפא. בהצלחה!

האם ב ocd ישנה תחלופה במחשבות הטורדניות כל יום זה הגיוני??

שלום , שמי ניב אני בן 18 ואני רוצה לשתף משהו שאני חווה כבר שנה . אני עברתי מלפני שנתיים תקופת לחץ וחרדה עצומה, משום מקום זה בא לי. פתאום היו לי מחשבות וחרדות, התקפי חרדה במקומות לא שגרתיים כמו מסעדה, בבית, לפני השינה, דבר שלא היה לי בעבר. זה התבטא בטיקים בפנים, זרמים בכל הגוף, דופק מואץ, הרגשה של עילפון, וכו'. אחרי כמעט חודש שחוויתי יום יום התקף חרדה, עברתי טיפול סיני שהחזיר לי את שלוות החיים, או שלא ? מיד אחרי הטיפול הרגשתי כמו "נתק" מהעולם, כאילו אני צופה מהצד, חוסר תחושה פיזית בגוף, כאילו אני עוד דקה מתעלף, מרגיש כמו רובוט שהולך, פחות שמח וכבר אין לי תחושה .. קראתי קצת והבנתי שיש לי הפרעת דה-פרסונליזציה, והתסמינים שקראתי היו בול עליי. ואני ממש מדוכא מזה, זה הורס לי את שמחת החיים, הראש שלי כל הזמן בהתעסקויות שאני מפחד מרוב חוסר תחושה להתעלף, או שאולי יש לי מחלה .. למרות שבבדיקות הכל היה תקין. אני רוצה עזרה ומתחנן כבר שההפרעה הזאת תעזוב אותי .. מה עושים ? :(

מה שאתה מתאר זה המשך יטוי של הפרעת החרדה באופן תגובתי לבטול הסימפטומים החריפים שלה. עכשיו זה פשוט המשך החרדה.

היי, אני חייל בצבא. יש לי פטור לינת בית מפסיכאטר צבאי שנתן לי בגלל בעיית OCD דרגה בינונית. הגיע מפקד חדש לבסיס ומנסה לעשות שינויים ו"לגרום שכל החיילים יעשו לילות בבסיס בלי יוצא מן הכלל" לפי דבריו. המפקד החדש ביקש מהקב"ן הראשי, שדי כפוף לו בגלל שהוא שוהה בבסיס שלנו, לבחון מחדש את כל החיילים שיש להם לינת בית. בינתיים התחילו הפגישות עם הקבן החדש ובוטלו כמה פטורים לחיילים. (בנוסף לעובדה שהחיילים שיש להם את הפטור הזה יבוא ימי שישי לבסיס ויעשו ניקיונות). חשוב לי להגיד שהבעיה שלי לא מאפשרת בשום פנים ואופן לישן בבסיס. השאלה שלי אם ובמקרה והוא ירצה לבטל לי את לינת הבית, יש איזשהו טופס שאני יכול להחתים אותו על לקיחת אחריות במקרה והמצב ידרדר בגלל זה? תודה מראש.

ערב טוב ושבוע טוב!!! אני כבר משתגעת מהמחשבות שמגיעות לי לראש, חסרת כוחות!!! אני סובלת כבר שנים מחרדות ופחדים בשנים האחרונות אחריי שראיתי תוכנית כלשהי כל הזמן אני מדמיינת דמות עם סכין ואחרי שקראתי המון חומר על סכיזופרניה זה נהיה גרוע ביותר!! אתמול נכנסה לי מחשבה מטורפת לראש שאני לא מצליחה להתנתק ממנה התחלתי לדמיין שיש דמות שחותכות לי את הגוף לחתיכות וזורקת אותי אני יודעת שזה לא הגיוני ואין מי שירצה לעשות לי דבר כזה אבל אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש אני מפחדת שזה ישתלט עליי שאחשוב שהמחשבה מציאותית ויפחד לצאת מהבית כמו הסכיזופרנים!!! אני משתגעת אני מפחדת לאבד את הדעת..

יש לציין שכל מחשבה שעולה לי אני מנסה לבדוק מאיפה היא הגיעה אולי מסרט שראיתי בעבר אולי משמיעה על מקרה כזה ובודקת באינטרנט אם זה תסמין של סכיזופרניה ומרגישה שאני עומדת לקבל התקף פסיכוטי

מצב טוב. כי מי שמרגיש שהוא עומד לקבל התקף פסיכוטי הוא מודע ולכן אינו פסיכוטי. פסיכוטי באמת מתקשה לזהות את מצבו. יש לך הפרעות חשיבה. תתיעצי עם מומחה. סביר שיתנו לך רספרידל. תקחי ולאט לאט תקטעי את המעגל מחשבות. תתחילי לקרוא דברים חיוביים.

תודה על ההסבר,האם אני יכולה לשוחח איתך בטלפון ?

שלום שרון, האם את מכירה את מרכז לאיבחון שניקרא "בראשית הנימצא בשער מנשה? אם כן, האם אדם ללא מחלת נפש אלא עם בעיות אחרות נכון שיכנס לשם לאיבחון?

בתי בת התשע סובלת מטיקים מזה כשנתיים(טיקים גופניים שעם הזמן הפכו לקוליים קלים). בערך באותה התקופה החלה לחזור/לחקות קולות שעושה אחותה (טריקת דלתות, שיעול ועוד) יש לציין שחוזרת רק אחרי קולות מצד אחותה האמצעית ולא אחרי אף אחד אחר. הדבר מפריע חאוד למהלך התקין של היום. הקושי מתגבר בעיקר בשעות הבוקר וכשהן נפגשות בסיום יום הלימודים. לעיתים יכוה לשלוט בעוצמה אך לא בפעולה עצמה. בתחילה חשבנו שמדובר בטורט אך לאחר מכן נראה לנו יותר שמדובר בocd . האם מישהו נתקל פעם בתופעה כזאת ואם כן האם יש טיפול ומהו? תודה מראש

אני סובלת מאוסידי חריף - אבל, סוג של אוסידי של מחשבות בלבד ולא טקסים. מחשבות של אשמה, בגידה, והטקס שכן יש לי הוא להתוודות לבן זוגי/ ההורים. אבל אני חווה משהו מוזר, שמחשבה יושבת כל כך חזק שהיא הופכת כבר להרגיש אמיתית ועל הדעות. למשל, בן זוגי ואני עומדים להתחתן. בארוחה עם חבר שלו, חבר שלו אמר למה אתם מתחתנים בחתונה ברבנות ולא אזרחית? אני התחלתי להתעצבן, ומיידית זה הרגיש לי כמו משהו לא מתחבר שתהיה אופציה להתחתן לא דרך הרבנות. וגם זכור לי שממש דמיינתי את עצמי מתחתנת ברבנות וזה הרגיש לי נכון ואמרתי לבן זוגי אני רוצה להתחתן ברבנות!במקביל ההורים של בן זוגי לדעתי ידברו איתי גם כן על חתונה אזרחית. בן זוגי אמר לי מצדו שהוא מוכן להתפשר ולהתחתן בחתונה ברבנות. עכשיו במקום שזה ירגיע אותי, מתחילות לי מחשבות: האם אני רוצה להתחתן ברבנות בגלל האורחים? ההורים? האם אני חושבת שזה בסדר שאם נתגרש ישלם לי מזונות? האם זה מה שאני רוצה? והמחשבות האלה מכניסות אותי לסטרס רציני ואני מפחדת שהן משתלטות עליי ובסוף יגרמו לי לחשוב הפוך מהמחשבה הראשונית, שהיתה - שאני כן רוצה ברבנות ושנלחצתי כשהוצע משהו אחר. האם זה סמפטום של אוסידי? איך לא אתן מחשבות כאלה להשתלט לי על התפיסה עד כדי שכנוע? .מתי יודעים בכלל אם מדובר באוסידי או לבטים רגילים?  

יש מחשבות ותוכניות לבצוע את ההתאבדות רוב הזמן רוצה לחיות וכאשר המחשבות מתגברות מקלל ומילים גסות בבית כנסת וזה רק מגביר את החרדה ןהפחד בנוסף סובל מסכיזופרניה פרנואידית הפסיכיאטר אחרי שתארתי לן מה מרגש קבע שזה מחשבות ולא קולות איך אפשר לסלק את המחשבות

הי, אני בחורה בת 30, מזה שנה ומשהו שהתחילה לי הבעיה הזו, אני מרגישה בלחץ ובעצבנות כד שאני לא מועכת את קצות האצבעות ואחר כך מעבירה עליהן את הציפורניים, רק אחרי הפעולה הזו אני נרגעת וזה יכול להיות ברצף חצי שעה או כמה ימים בלי התופעה. לא זוכרת שקרה משהו בחיי שגרם לי להפרעה הזו. האם זה או סי די? זה ממש מציק לי וכואב לי באצבעות אבל זה בלתי נשלט אם אני לא לוחצת עד כאב זה לא משתחרר לי. הטפיחות מאפשרות לי לשחרר את האנרגיה הכלואה באצבעות הידיים. ולעיתים גם ברגליים. זה נוראי מה אני עושה עם זה? קבעתי פגישה עם פסיכולוג ובמקום זה ישר הפנו אותי לפסיכיאטר בקופה ששמע אותי3 דקות וישר החליט -3 חודש על כדורים ואז תבואי לפני כדורים אין על מה לדבר איתך-בי. ככה ממש. ואני רציתי טיפול קוגניטיבי אבל זה מה שהאיש הרע החליט ואי אפשר היה לדבר איתו. לעוד מישהו יש את ההפרעה הזו?! מה עושים???

אני ימשיך לחפש רופא, הבעיה היא שדרך הכללית זה מה שהציעו לי ואין לי כסף לפרטי ( אני מתפרנסת מקצבת נכות חלקית עקב בעיה רפואית) תודה

בס"ד שלום לכבוד הרופאים... אני סובל מ-OCD קשה מאוד כבר המון שנים אני כל הזמן מחליף תרופות מקבוצת ה-SSRI בצורה של הלוך וחזור על כל התרופות הידועות שרק קיימות לדוגמא : לקחתי 80 מ"ג סרוקסט אפילו עם שילוב של זריקת ריספרדל קונסטה 25 מ"ג פעם בשבועיים... ולא עזר... לקחתי גם תקופה 80 מ"ג פרוזק גם עם ריספרדל ולא עזר... לקחתי פבוקסיל 300 מ"ג מחולק ל2' מנות ביום גם עם ריספרדל ולא עזר... לקחתי ציפרלקס 40 מ"ג גם עם ריספרדל ולא עזר... לקחתי גם ציפרמיל 80 מ"ג גם עם ריספרדל ולא עזר... בנוסף הייתי לוקח גם מירו 45 מ"ג או טרזודיל... בכל הטיפולים שהזכרתי... ה-ת-ר-ו-פ-ה ה-י-ח-י-ד-ה שעזרה בגדול היא אנפרניל 300 מ"ג ! ממש הרגשתי שכאילו ואין לי יותר OCD !! רק הבעיה היא שהתלוו 3' תופעות לוואי : 1)רעד בידיים 2)מצב של אין אונות 3) קושי בדיבור שוטף... למשל אם הייתי מתחיל לדבר כמה מילים ברצף פתאום הייתי מרגיש שכאילו הלסת התחתונה שלי "לא נשמעת לי"... וכמו נתקעת... ואני פשוט נתקע בדיבור!...... מה שהוביל אותי למבוכה גדולה ולהתבייש לפתוח את הפה... = ז-א-ת התופעה שרק בגללה הייתי מפסיק את האנפרניל כל פעם... בכאב גדול! כי הייתי חוזר לסבול OCD קשה גם במחשבות וגם בטקסים שלוקחים ממני את כל כוחות הנפש...אני לא מתפקד בכלל! אני מתחנן אם ישנה תרופה שיכולה לעזור לי בנושא של הקושי בדיבור שוטף... ובקטע שהמילים נתקעות... אנא עזרו לי!! אני מוכן לסבול כל תופעת לוואי אשר תהיה רק לא הגימגום.... בבבקשה יש פיתרון ? תודה רבה מכל הלב!

אנפרניל היא תרופה יותר יעילה למחשבות חוזרות מאקסאל?? תודה מראש

נתחיל מזה שכל היום אני חושב ולא זורם אם מה שיש ולא חי בספונטניות כל היום אני חושב מה יהיה וכל פעם מודאג בלי שום סיבה ויש לי עוד בעיה כל פעם אני יוצא שעה לפני מהבית בגלל הבעיה הזו אני נוסע אם האוטו ולפני שאני בא לרדת לוקח לי 10-15 דקות לחזור על אותה הפעולה לראות שהאור מכובה ולראות שאני חונה בחנייה שמותר לחנות אותו דבר שאני מצחצח שיניים כל פעם אחרי שאני מצחצח לוקח לי 10 דקות להסתכל על המברשת בשביל להיות בטוח שזה שלי פעם הייתי בודק אלף פעמים אם המים סגורים בבית ואם הדלת בבית נעולה זה עבר לי פתאום ואני לא עושה את זה יותר אבל צצו לי בעיות טורדניות אחרות מה לעשות? מה הבעיה שלי?

קודם תנסה מרגיען קל טיפול. התנהגותי חשוב אבל ראשית תקח דווקא מרגיעןועל מיד. לוריוון למשל. ןתרד לאט במינון. כי נ ראה שהכפיתיות היא ביטוי של חרדה. החזרות הן הפגת החרדה . אל תנסה להבין אלא קח לוריוון. או קלונקס. תוך שבוע חייב לעזור אם לא תפנה לפסיכיטר פרטי

האם מצב שבו בעיה במסגרת העבודה תופסת מיקוד זמן ואנרגיה מעבר לכל פרופרציה עד כדי שיבוש בסדר עדיפות ואיבוד מיקוד במטלות חשובות אחרות בניסיון למצוא מוצא למרות שאלה אינן בעיות קריטיות נחשב ל הפרעה וורדנית חשיבתית? זה בעיקר מתרכז במצבים של תקשורת מול אנשים! למרות שבפועל אין שום בעיה של תקשןרת דבטר נחישות ובטחון! מצב ממש מתסכל כאשר בדיעבד זה נראה בזבוזז זמן במחשבה שלפני. לרגע יש בי תחושה שזה אובססיבי וגוזל המון ארגיה מה הכלים להתמודד עם זה? הניסיון לסלק את הלופ לא מצליח למרות שאני מדע לו!

שלום, אני בת 23. מגיל שנה בערך התרגלתי לשחק לעצמי בשיער. הפעולה מאוד מרגיעה אותי, עוזרת לי לחשוב, ונעימה לי. עם זאת השיער שלי סובל ממנה רבות וגם אני. אני לא מסוגלת לשבת בשקט ולא להתעסק בשיער. ואני לא מסוגלת לחשוב פעולות מסובכות (לעשות שיעורי בית למשל) בלי להתעסק בשיער. מאוד מפריע לי. הפעם אני נחושה בדעתי להיפטר מזה ואני מתכוונת להשתמש בכל האמצעים שאני יכולה. תוכלי לכוון אותי איזה טיפול יוכל לעזור לי? האם אוכל לעשות זאת לבד? תודה רבה!

היי אני סובל מחרדה כבר למעלה משנתיים והייתי נוטל ציפרלקס אך הפסקתי כתוצאה מעליה באנזימי כבד בשילוב עם תרופה מדכאת חיסון עקב מחלת קרוהן. קראתי במספר מקומות ששוקולד מריר באחוזי קקאו גבוהים יכול לעזור בחרדה בגלל שהוא מכיל רמות גבוהות של סרוטונין . אשמח אם תאשר זאת ,ואם זה נכון כמה שוקולד צריך לאכול כל יום ?כדי שיעשה את אותו אפקט של תרופה. תודה

היי אמיר, הטיפול בשוקולד אכן מפתה, אבל נראה לי שאם זה היה אפשרי החיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי. אתה בעצם לא יכול לקחת ציפרלקס? אז איזה טיפול תרופתי אתה מקבל? נשמע לי לא קל להתמודד עם OCD בלי שום טיפול. שמעת על טיפול DTMS? זה טיפול חדשני להפרעות חרדה ודיכאון , אבל שווה לבדוק אם זה יכול להתאים גם לך, כי למיטב הבנתי זה ללא תופעות לוואי ואז זה לא יפגע לך בכבד בגלל מחלת הקרוהן.

אתה באמת שואל רופאים שרק נותנים כדורים האם שוקולד יכול לעזור לחרדות? בשוקולד יש טריפטופן וגם מגנזיום, אל תתן לרופאה מעליי להגיד שטויות. לתזונה יש אפקט ישיר להתמודדות עם חרדות ודיכאון. תבדוק על תזונה ים תיכונית

(בהמשך להודעת "חזרת סימפטומי OCD"). התכוונת שהתזונה החדשה פוגעת בכימיה של המוח בגלל שהיא גרמה אצלי למחסור ברכיבים תזונתיים? או שאולי גם יכול להיות שהתזונה לא גרמה למחסור כלל (ואפילו לצורך העניין מגוונת ובריאה יותר) אבל רק עצם *השינוי* בתזונה מבלבל את הגוף ופוגע בכימיה, וצריך לתת למוח להתרגל ולהתאים את עצמו? ואם כן כמה בערך זמן זה אמור לקחת? (אני כבר חודשיים עם התזונה החדשה).

היא אמרה לי בסוף המפגש שמה שאנחנו עושים זה כבר לא כ"כ CBT כי היא לא בטוחה שזה לגמרי מה שאני צריך. בחודשיים האחרונים באמת כל מפגש אני "שפכתי" הכל והיא כתבה את מה שאמרתי ואמרה כמה דברים ואחרי שנייה כבר היינו צריכים לסיים. היא אומרת שבגלל שאצלי החרדות כל הזמן קופצות מנושא לנושא (ואין נושא אחד ספיציפי) אז היא אומרת שהיא מנסה להבין מה מציק לי. אמרתי לה שזה קשה לי שבסופו של דבר, אחרי כל פגישה, אני נשאר לבד והיא אמרה "אז אתה מרגיש שאתה לא מקבל כאן מענה..." והסכמתי. ביקשתי את המייל שלה והיא אמרה שננסה לסדר שיהיה מענה גם בין הפגישות (ולא רק בפגישות עצמן). בקיצור אז אני קצת מבולבל. אני לא כ"כ יודע מה לעשות עכשיו.

אני כל הזמן מחפש ובודק באינטרנט לגביי מחלות נפשיות שאוליי קיימות אצלי אפילו באובססיה לגביי העניין הזה למרות שהפסיכולוג שאליו אני הולך אומר שאין לי כלום חשבתי שאולי יש לי ocd בגלל האינטנסיביות שבא חיפשתי מחלה נפשית שחלילה קיימת אצלי תודה מראש שייקה

שלום רב ד"ר וצהריים טובים. אני סובלת כבר המון שנים מפחדים וחרדות כל הפסיכיאטרים שהייתי אצלם טוענים כי אני סובלת מ-ocd אני נוטלת פאקסט 60 מ"ג ביום. שאלתי היא אני חושבת שיש לי מחלת הרדיפה שהפסיכאטרים לא עולים עליה. יום אחד ראיתי סרט מפחיד בויוה על אישה שבאים לה דמויות שלא קיימים כביכול במציאות ומפחידים אותה. בן דוד שלי חלה בסכיזופרניה בעקבות נטילת סמים ומאז נכנסו לי פחדים לא להיות משוגעת ואז התחלתי לדמיין בראש מזה אדם משוגע ונזכרתי בטנלובלה שראיתיואז התחלתי לפחד לראות דמויות שלא קיימות ואז זה התפתח לדמות עם סכין ועכשיו כמה שנים אני כל הזמן מדמיינת דמות עם סכין וחוזרת בראש כל הזמן על משפט דמות אם סכין. כמובן שיש גם תקופות שזה פחות ותקופות שיותר. בימים האחרונים יש לי אי שקט ואני כל הזמן מדמיינת את הדמות עם הסכין אני מפחדת שזה ישתלט עליי ואני יחשוב שבאמת דמות עם סכין רודפת אחרי ואז תתפרץ לי מחלת הרדיפה, מה את מציעה לי?

אבל אין כאילו הדמות עם סכין הזאת תקועה לי בתוך המוח ואז אני מפחדת שזה ישתלט עליי ואני אחשוב שיש דמות שרודפת אחריי ורוצה לפגוע בי ואז אני יאובחן כסכיזופרנית, זה גורם לי לאי שקט נוראי מה לפי דעתך יש לי סכיזופרניה פרנואידית לפי הסימפטומים שאני מציגה?

1.האם אפשר לקחת בנוסף: כדורי פחם, אופטלגין, ויטמינים , קלמנרבין ? 2.האם אפשר להשתמש בתקופת הטיפול באיקסל בתמיסה "אגיספור" ?

אני בן 26 ואובחנתי לפני 4 שנים כסובל מ-OCD ובתחילת 2010 התחלתי טיפול בציפראמיל. במרוצת החודשים העלתי בהדרגה לכדור-וחצי ואח"כ גם ל-2 כדורים. הייתי כמעט שנתיים על 2 ובקיץ האחרון החלטתי שאני רוצה להפסיק - וירדתי ביולי ל-1.5, באוגוסט ל-1, ובאמצע ספטמבר ל-0.5 ואחרי כמה ימים (ב-14.9) הפסקתי לחלוטין. כן אני יודע שזה לא לפי ההנחיות אבל מאוד רציתי להפסיק כדי לראות איך אני מתמודד לבד וזה היה חשוב לי מאוד. סה"כ הייתי על ציפראמיל במשך 3.5 שנים ונכון לעכשיו אני כבר חודש וקצת ללא הכדורים בכלל. אני חייב להודות שהופתעתי מהתחושות שחזרו אלי. ידעתי שהסימפטומים יחזרו אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך. התחושות בימים האחרונים אכן קשות ואינטנסיביות מאוד. אבל, אני מייחס זאת לא רק להפסקת הכדורים אלא גם לנושאים שהשתלטו על חיי לאחרונה: 1. עברתי לטבעונות לפני חודש וחצי והנושא גרם לי למתחים רבים בתקופה האחרונה (פנימיים אצלי, במחשבות) כלפי הסביבה שמבחינתי לפחות "לא רואה" את מה שאני רואה ושקשה לי לראות אותם מהצד ממשיכים 'כרגיל'... 2. אולי גם הפסקת הכדורים הפסיכולוגית משפיעה, ולא רק הכימית. זו השערה שלי. כלומר פלסבו שלילי. ובכלל זה שינוי בפני עצמו וכל שינוי מעורר חרדה. 3. אולי אני נמצא בתקופת גמילה (אפקט של כמו מינון של "מינוס כדור") והמצב בכל מקרה אמור להשתפר בהמשך שלכל הפחות אחזור ל-0 כי המוח יתרגל בחזרה. אציין שאני מטופל ב-CBT ולאחרונה נכנסתי מאוד חזק לנושא וקראתי המון מאמרים על OCD ועל איך לעזור לעצמך, ואני חדור להט ומוטיבציה להגיע לאפקט הנפשי הבריא - בלי עזרת הכדורים. אשמח לשמוע את דעתכם על כך, על שלושת ההשערות שלי לגבי חזרת הסימפטומים ועל סיכויי להצליח ומה כדאי לי לעשות בתקופת הניסיון הזו. תודה

אתמול בלילה הייתה נקודת השפל מבחינתי שהרגשתי תחושה מוזרה ללא שום תוכן - כלומר, לא על שום מחלה, שום תוכן מפחיד, אבל עדיין מעין תחושה של כמו "ניתוק" כזה וזה היה לי מפחיד בטירוף. מאוד מאוד מפחיד. אציין שבערב שלפני כן (שלשום) היה לי ויכוח סוער עם אבא שלי על הטבעונות והייתי ממש בסערת רגשות בערב ההוא. למען האיזון אומר שבימים האחרונים עסקתי מאוד באינטנסיביות בנושא הכימיה של המוח (במאמרים על OCD) ואולי זה מה שהוביל לחרדה המוזרה אתמול. אולי. לא יודע. בכל מקרה כתוצאה מכך החלטתי להגביל מאוד את קריאת המאמרים, גם של OCD וגם של טבעונות ולעשות הכל מעכשיו בצורה מאוד מבוקרת (לדעתי זה גם חלק מטיפול התנהגותי, תקני אותי אם אני טועה).

:)

התכוונת שהתזונה החדשה פוגעת בכימיה של המוח בגלל שהיא גרמה אצלי למחסור ברכיבים תזונתיים? או שאולי גם יכול להיות שהתזונה לא גרמה למחסור כלל (ואפילו לצורך העניין מגוונת ובריאה יותר) אבל רק עצם ה*שינוי* בתזונה מבלבל את הגוף ופוגע בכימיה, וצריך לתת למוח להתרגל ולהתאים את עצמו? ואם כן, תוך כמה זמן תקופת ההסתגלות מסתיימת? (סדר גודל. אני כבר כמעט חודשיים בתוך התזונה החדשה...)

שלום, התחלתי טיפול נגד הפרעת הכילה (אכלנית כפייתית) ע"י פלואוקסטין פריזמה במהלך לפני שבועיים ועדיין לא הרגשתי שיפור שמצב רוח או במחשבות טורדניות אבל זה נורא השפיעה על המיניות שלי. אני יודעת שזאת אחת מהתופעות לווי אבל רציתי לדעת האם יש דרך לנסות שלא ישפיע כל כך על זה. (זה מכפיל ב100 את הזמן שלוקח לי להצליח לגמור אם אני מצליחה בכלל...)

שלום הייתי מאוהב במישהי יצאנו חצי שנה וכל הזמן שהייתי איתה הייתי חושב עליה ממש כל היום בכל רגע ביום הגעתי עד מצב שהתפקוד שלי בעבודה נפגע לבסוף נפרדנו ועד היום אני חושב עלייה והרבה כמעט בכל היום ולרוב אני רוצה שהמחשבות עלייה יפסקו בכדי שאוכל להתקדם . אשמח אם תתנו לי תשובה למה התופעה הזאת ?ומה אפשרי לעשות ?וחשוב לציין שזאת פעם ראשונה שהתאהבתי בגיל26 תודה

אני מסכים איתך לגביי הענין של החוסר מיצוי .בנוסף הייתה לי תחושה של תלות בה אני לא יודע למה יכול להיות בגלל שהיא גדולה ממני בחמש שנים אבל הייתה לי תחושה של חוסר ביטחון והדימויי העצמי שלי לא היה בשיא וכמובן שריחפה מעל הקשר עננה כבדה של עוד רגע זה נגמר מה שיצר אצלי חרדות מאוד חזקות לבסוף שזה נגמר נכנסתי למשבר מאוד חזק שהוביל אותי למקום של דיכאון חרדות דימוי עצמי מרוסק שאלות זהות עצומות איבוד השמחת חיים והחוש הומור והגעתי למצב שאני לא מכיר את עצמי אשמח אם תתני לי רעיון מה לעשות תודה רבה

ושכחתי עוד מספר דברים הייתי כל הזמן מתיעץ אם חברים אלייה בכמויות גם עקבתי אחקיה לא פעם גם כי לא שמחתי עליה הייתי בודק עלייה כל הזמן דברים הכרתי חלק מהאקסים שלה היא הייתה קצת מוזרה לכן אולי זה קרה אבל אין לי תשובות והייתי שמח שתתנו לי תשובה

שלום, אני בת 29 וגרה עם בן זוגי למעלה משנה. בשנים האחרונות טופלתי אצל פסיכותרפיסט בקשר ל-ocd והצלחתי להתגבר עליו בתחומים רבים.כרגע זה מפריע לי בעיקר בזוגיות. בגלל הקטנוניות שלי והויכוחים עם בן זוגי אני חוששת לעתיד הקשר בעיקר לאור העובדה שאנו רוצים למסד את הקשר.איך אני יכולה להתגבר על הצורך שלי להעיר על דברים מסויימים, ולפעמים מס' פעמים, (שלעתים נראים לי בדיעבד מיותרים)ולהימנע מוויכוחים מיותרים ? איך ניתן לשלוט בדחף הזה למען עתיד הזוגיות שלי ? לתשובתך, אודה

שלום שרון. אודה לחוות דעתך. מזה שלוש שנים לערך התפתחה אצלי בעיה מוזרה. במשך כל היום באובססיביות כשאני מדבר עם אנשים ואגב לא משנה עם מי, אני חושב על מה אני הולך לומר מראש. זאת אומרת אני חושב בזמן השיחה על המשפט הבא וזה ממש מתסכל אותי... כל רגע כל דקה. חשוב לציין כי אני תמיד בשליטה וכאילו מלווה את עצמי מהצד, לא חי בספונטיןת כמו כל אדם רגיל. זה מתשיש אותי מעייף ומכניס אותי לדיכאון. האם נתקלת המקרה כזה??? מדוע זה קורה??? ומה הטיפול?? תודה רבה על תגובתך מראש.

שלום וברכה, יש לי שאלה לגבי משהו שקצת מפריע לי.... בזמן האחרון שמתי לב על עצמי שאני קצת חרדה מצבע אדום.. לדוגמא: אם למשל אני הולכת לקניות ורואה על חפץ מסויים איזשהוא לכלוך או כתם בצבע אדום אז אני לא לוקחת את החפץ הזה מחשש שאולי הכתם הזה הוא דם.. זה נשמע קצת מוזר אבל לפעמים אני מסתכלת על אותו לכלוך ומנסה להבין אם זה סתם לכלוך או דיו מההדפסה או סתם כתם של צבע או משהו כזה או שזה כתם של דם ,אם לדוגמא אולי מישהו נגע בזה והיד שלו הייתה עם קצת דם ואז זה התלכלך... אני כאילו חוששת שאולי הלכלוך הזה הוא מדם שמישהו אחר נגע באותו חפץ... לצורך העניין אם לדוגמא אני הולכת לקנות משהו שהוא ארוז בקופסא מסויימת או אפילו סתם שמפו וכדו' ועל הקופסא יש איזשהוא לכלוך או פס בצבע אדום אז אני אהיה בספק שאולי זה דם.. למרות שלפעמים רואים שזה סתם לכלוך כתוצאה מהדפסה, כלומר שזה צבע...לכלוך שאני לא בטוחה שהוא סתם צבע עושה לי אסוציאציה לדם... זה קצת מפריע לי.. (בעיקר בקניות...) למרות שבסופו של דבר אני חושבת ברמת ההיגיון ומבינה שזה סתם לכלוך.. אבל הספק עדיין קיים.. יש לך המלצה מסויימת בשבילי? איך להימנע מהמחשבה הזאת? איך לדעת שזה לא דם? חשוב לי לציין שזה לא קורה כל הזמן אלא במצבים שאני לא יודעת בוודאות שזה לא דם (במצבים שרואים שזה הדפס או סתם צבע אין לי בעיה עם הצבע הזה...) אשמח לקבל עיצות והמלצות מה לעשות בעניין הזה... תודה מראש....

היי שרון, תודה רבה על התשובה... רשמת בתשובה שכדי שהתופעה תיעלם צריך לגעת במה שיש לי ספק אם זה דם ולחוות את החרדה, העניין הוא שאם זה דם או ספק דם זה יגעיל אותי לגעת בזה (המחשבה שזה אולי דם של מישהו אחר..) ושאלה נוספת: האם בד"כ לאנשים אחרים שרואים דבר כזה הם לא חוששים,כלומר מי שאין לו את המחשבה הזאת, כלומר :כן קיים המצב שיכול להיות שזה דם.... ויש כאלה שאני מאמינה שזה יגעיל אותם... אני פשוט מנסה להבין אם זה דבר נורמלי שיש חשש מדבר מסויים, כי בסופו של דבר לכל אחד יש את החששות שלו... תודה רבה על התשובות....

אני בן 18. ובשנה-שנה וחצי אחרונות התפתחה אצלי בעיה דיי מוזרה. בעיה מציקה, מקשה מאוד, ולעתים קרובות הורסת לי את החלומות. הבעיה היא כזאת - נניח שיש לי רצון כלשהו , למשל להצליח במבחן. אני בתוכי יודע שאני אמור להשקיע במבחן ויודע גם איך להתכונן אליו. הקטע הוא שאני מצליח לעשות את זה רק אם המטרה והדרך נשמרים בסוד, אסור שאף אחד אחר ידע על זה. במקרה שמישהו יודע על הרצון שלי... ישר , אין לי מושג איך , נפילת מוטיבציה מטורפת. מהרגע שמישהו יודע על זה , אני לא אצליח להשיג את המטרה . אני פתאום לא יצליח לעשות את הדרך. גם אם אני אשב 24/7 מול המחברת בשביל ללמוד אני לא אצליח להבין מה כתוב, אני אמצא תירוצים לא ללמוד ופשוט המוח שלי יפסיק לתפקד בכל הקשור לרצון הזה (הצלחה במבחן). זה בעצם המקרה הקל בבעיה . המקרה שקרה לי ממש בתחילת הדרך. לאט לאט זה מתעצם והבעיה מתרחבת. עכשיו רק מספיק לי שאני מדמיין שמישהו חושב על הרצון שלי , ואני כבר מפסיק לרצות אותו. שוב , המוח שלי באמת מנתק כל קשר עם הרצון הזה. זה יכול לבוא לידי ביטוי כמו שתיארתי וגם בצורה אחרת . למשל כשמישהו אומר לי מה לעשות. אפילו אם זה במאה אחוז בשביל לעזור. אם מישהו יגיד לי ללמוד למבחן .. אין סיכוי בעולם שאני אלמד/אצליח ללמוד למבחן. וזה קרה לי בנושא יותר קשה . קיבלתי פרופיל נמוך בצבא .. ורציתי להעלות אותו .. בשביל זה הייתי צריך להתאמן , לחזור לכושר ולהתפתח גופנית . התאמנתי בשקט, בסוד במשך חודשיים .. הייתי מרחק נגיעה מהעלאת פרופיל .. עד שאבא שלי הציע לי לצאת לרוץ ולהתאמן כי זה עשוי לעזור לי בחיי היום יום. מאותו הרגע הפסקתי להתאמן. לא יודע למה .. פשוט לא רציתי להתאמן יותר . ירד החשק לגמרי. המטרה פתאום נראתה לי מאוד גרועה ולא חשובה בעיניי. (בסופו של דבר לא הצלחתי להעלות פרופיל) והיום , המצב קיצוני הרבה יותר . היום כל המשפחה שלי מכירה את הבעיה. אני ביקשתי מהם לא להציע לי יותר כלום ולא לחשוב אפילו על דברים שאני רוצה . אני מצידי הבטחתי שאני לא אפנה אליהם יותר להתייעץ בבחירות שלי ובשום דבר אחר . הם כל הזמן מחדש כועסים עליי שאני לא מספר כלום .. הם כבר לא יודיים מי אני. ( אני חייב להגיד שבאמת , כשאני לא מספר על הרצונות שלי הם באמת יוצאים לפועל). במשך חצי שנה אחורנית מהיום , אני מחרים כל דיבור או מחשבה או רמיזות על לימודים. ההורים לא יודעים מה המצב הלימודי שלי .. אין להם מושג מה הציוני בגרות שלי . הם מאוד מאוכזבים מהעניין הזה וכל הזמן מזלזלים ואומרים לי ש"הבעיה" הזאת מטומטמת ושאני ממציא הכל. ואני באמת מרגיש חרא עם זה כי ההורים באים להציע משהו שיכול לעזור .. באמת מכל הלב .. ואני פשוט מתפרץ " לאא , אל תוציא מילה !! אסור לי לשמוע על זה!." ואז הם ישר מתעצבנים ומתאכזבים. לפני שבועיים הייתה לנו אסיפת הורים . ביקשתי למורה לא לקיים אותה עם הוריי בגלל הבעיה וניסיתי לספר לךלה על זה אפילו. אבל היא לא הסכימה לבטל . ומאז האסיפה ומאז שההורים יודעים את הציונים אני מדרדר לימודית ברמה מטורפת . (אני לוקח סיכון שאני הולך לספר את זה עכשיו) - לפני האסיפה באתי לכל יום לימודים .. הקשבתי להכל. למדתי בבית וכל זה בסוד. קיבלתי בשתי מבחנים 100 ו 98 . אחרי האסיפה ועד היום . כבר החסרתי שתי יומיים וקיבלתי בשתי בחנים 0 , 30 . כי לא הצלחתי ללמוד אליהם. (וזה כי ההורים יודעים מה אני אמור לעשות). בטח הבנת שהבעיה הזאת תחסום אותי בכל דבר בחיים. במיוחד שכל יום זה נהיה עצום וגדול יותר . מה יקרה לי בצבא שהמפקד יתן לי לקודות? או שהמעסיק בעבודה ירצה לקדם אותי ויתלה בי תקוות. מה יהיה עם בן/בת זוג? איך נוכל לחיות ביחד בלי שהוא/היא ידע/תדע מה המטרות שלי בחיים? . אני רק חייב להגיד שזה לא קורה לי כי מצפים ממני וזה לא מלחץ של אחרים. חייב עזרה בבקשה . אני הולך ליפול בחיים בגלל זה :/ סליחה על אורך ההודעה .

שלום,אני כבר בן 22 לאחר צבא ולא מסוגל ללכת לרופא בקשר לבעיות שלי בעבר היה לי הפרעות מסוג זה והנחתי שהדבר קיים לרבים מבני גילי (גיל ההתבגרות) אך היום אני כבר בן 22 והבעיות חזרו וגם החמירו עם הזמן בלי ללכת לרופא קראתי ולא היה לי קשה להבין שיש לי OCD חמור עם מיזופוביה והפרעות חברתיות שתמיד היו לי ובנוסף לאמונות התפלות שאני בדר"כ נוהג ללעוג על הדבר ברבים מחשש שיחשבו שאני מאמין הנה מהדברים שאני נאלץ לסבול מדי יום -בהדלקת המחשב לדוגמא או פלאפון ואפילו נגן מוזיקה אם אני נתקף במחשבות טורדניות מהעבר או דברים מטרידים אחרים אני נאלץ לחזור על הפעולה מספר פעמים,כך שהדלקת מחשב אצלי נמשכת עד לחצי שעה במקרה הטוב ומוזיקה כבר מזמן לא מצליח לסיים שיר שלם בלי לעצור ואו להפעיל מחדש את הנהגן והשיר. -כל פעולה אפילו כתיבת שורות אלו אני נאלץ למחוק מילה או שורה לאחר עוד מחשבה טורדנית ולא מפסיק טקס זה עדד לביצוע מושלם ללא מחשבה טורדנית במאמץ רב שמקשה עליי להשאר מרוכז. מיזופוביה. -"ברוגז" עם ידי הימנית שנהגה בעבר ללחוץ לאחרים את היד ולצערי עדיין היום כמה שאני מנסה להמנע מכך,יד ימין כבר מזמן לא נוגעת בכל הקשור למזון או שתייה,אפילו לא בכוסות או צלחות דבר שמאוד מקשה עליי בביצוע פעולות יומיומיות. -יד שמאל תמיד חייבת להשאר נקייה ולא לגעת בשום דבר אחר,גם מגופי אני מרחיק יד זו גם בגירוד הכתף הימנית לדוגמא הדבר נשקל בכובד ראש מחשש שאאלץ "לבלות" זמן רב בניקיון ידי. -מקלחת אורכת זמן רב וכשאני לבד בבית אם בטעות אני נוגע בחפץ "מזוהם" אני נאלץ בניגוד לרצוני לרחוץ את כל גופי מתוך מחשבה שידי הימנית תתנקה בשלמות רק במקלחת ולא ברחצת היד בלבד. יש לציין שעל אף ההפרעות והחרדות שלי אני מרגיש טוב או לפחות מנסה,רק המחשבות הטורדניות והטקסים המבזבזים זמן רב ומתישות אותי מעכבות אותי מלחיות את חיי ללא דאגות ועוצרות אותי כשאני רוצה להפתח לבת זוגתי שרק ממנה אני לא נרתע אך בכל אדם אחר או חפץ זר אני נרתע. תודה מראש על מענה.

אין לי ספק שיש לי ocd בתחילה החזרות היו בהקשר מאתגר של שינון לימוד וגם התנהלות אבל סבירים. במידה מסוימת עוזרים בהוראה המקצוע שלי. נו מה רע לשנן יותר...חחח. אבל עברתי תחום. עבודה עם נהול תיקי לקוחות. גם פה הזכרון והפרטים תוך חזרות רק עזרו ולאבלטו באופים החריג. אבל י מקום אחד שזה הפך לאסון נפשי שגוזל ממני אנרגיה. יש הרבה תכתובות אימיילים. דווקא אימיילים בודדים של פניות שאינן רלוונטיות וגם שלא חשובות אבל חריגות של הכותב אם מאופי הדרישות או סוגי התכתבות גרשניים פשוט מטמטטמים אותי אני חוזר ל.ייל ל רות שאין בו משמעות עניין מקצועי. רק חריגות הכתיבה או הדרישות. אפילו ממש מתעצבן. במקום להתמקד במיילים חשובים. זה ממש טרחני. עד כדי מיאוס. כדןרי ssri שניסיתי בעבר מעט. הביאו אותי להתעלות קצת מאנית. זה בהחלט אסור לי. למרות שנאמר שמינון גבוה זה עוזר. לא הבנתי כיצד. אני בכל מקרה ממש מוטרד מהזמן האבוד. אני מודע למתרחש אבח זה. 

שלום, אני בת 24 ויש לי כבר כמה שנים מחשבות טורדניות במפגשים חברתיים שנוגעות לדברים ש"צריכים" להיות באופן מסויים. המחשבות הן קטנוניות ואני מודעת לזה שאין להן כלל היגיון ולמרות זאת הן ממשיכות להופיע. יש לציין שאני מרגישה מאוד נוח בסביבת החברים שלי ואין שום בעיה חברתית. המחשבות מעוררות הרבה חרדה ופוגעות מאוד בהנאה. הייתי כבר בטיפול התנהגותי קוגנטיבי ולא יכולה כרגע להמשיך בו.אני מיישמת את הדברים שלמדתי בטיפול ונפגשת הרבה עם חברים ("חשיפה"), מנסה לעזור לעצמי להפחית את רמת המחשבות/ המתח שנובע מהן במפגשים,ע"י כך שמנסה כמה שיותר להתמקד בדברים אחרים ולא במחשבות המטרידו- זו ה"טכניקה" בה אני משתמשת ולמעשה היחידה שאני מכירה בנושא. אבל מרגישה שאני תקועה במקום ואין שיפור ניכר.וזאת למרות שאני נמצאת בהמון מפגשים ולא נמנעת כלל. האם יש דברים שאוכל לנסות ליישם בעצמי , ללא טיפול כרגע? על מנת להפחית את רמת המחשבות והמתח? אשמח לכל טיפ, כי אין לי אפילו כיוון... :) תודה רבה מראש!

תודה רבה! עזרת לי מאוד. המחשבות הן בודאות מחשבות טורדניות ולא מחשבות "רגילות". כדי להיות בטוחה שהבנתי - את אומרת לא להסיח את דעתי מהמחשבות המטרידות במפגשים החברתיים, אלא לקבל אותם ואת החרדה העולה מהם. בעקבות המחשבות, יש לי צורך להרגיע את עצמי- ואת זה אני מנסה לא לעשות- כאן כן אפשר להסיח את דעתי? ולנסות להתמקד במפגש כמה שיותר? הרבה פעמים להרגיע את עצמי "בקטנה" מאוד עוזר, ולעומת זאת כשאני "בכוח" מנסה לחשוב על נושאים אחרים המתח והמחשבות מתגברים. בכל זאת להימנע מה"ההרגעה"? (אין לי איזה טקס מסויים לכך) תודה רבה :)

רוב היום עובר עלי עם מחשבות על חיים ומוות האם לחיות או למות כדי להפסיק את זה שותה למעלה מ20 כוסות שתיה חמה+כ7 כוסות שתיה קרה המדריך בהוסטל שיקומי מוכן שאפנה אליו בעת הצורך על מנת לעזור בעת מצוקה גדולה הוא חייב אותי לעשות ניסיון אובדני ליפני כחודש עכשיו הוא והצוות מכחישים הכל ומשמידימ ראיות מפחד שאפנה למשטרה לפני כשבוע ניסה לחייב אותי עוד פעם באומרו לקנות 42 כדורי אופטלגין ולבלוע 3-4 כדורים עם שתיה מתוקה עד שתגמור הכל ואחרי ליפנות לעזרת הצוות ובשום אופן לא לפנות לפסיכיאטר הפרטי (ההסכם הטיפולי לפנות לפסיכיאטר ליפני מעשה אובדני) הרופא אמר שנראה לו יותר שאלה מחשבות שלי והעיקר לא לבצע זה עובר בראש רוב היום איך שאני בולע כדורים וכן אני אומר קללות בבית הכנסת איך אפשר להפסיק זאת?איך אפשר להתמודד מול מחשבות אלו?

היי שרון, אני בת 27. לפני כ6 שנים אובחנתי כחולת OCD. זה התחיל עם פרידה מהחבר הראשון שלי בגיל 21. היו לי מחשבות טורדניות על מחלת הסרטן. לאחר מכן, זה התחלף במחשבות טורדניות בנוגע לזהות המינית ואפילו שאולי אני נמשכת מינית לחברה טובה שלי. זה הכניס אותי להתקפי חרדה נוראיים. הייתי אצל פסיכיאטר והוא נתן לי כדורים. הייתי בטוחה שנפתרתי מהבעיה. בדיעבד אני מבינה שלא. במהלך ששת השנים שעברו ניהלתי 2 מערכות יחסים. בשתיהן הייתי בוחנת כל הזמן את רמת המשיכה והאהבה שלי לבן הזוג ושואלת את עצמי ואת הסביבה שאלות. לבסוף לא יכולתי לסבול את התקפי החרדה שהיו לי וסיימתי את הקשרים. אני נמנעת מלהכיר בנים ולצאת לדייטים (עדיין לא ברור לי כל כך למה וזה מפחיד עוד יותר). לפני כחודש וחצי החלטתי להפסיק את הכדורים לגמרי וללכת לטיפול פסיכולוגי בלבד. לצערי המחשבות חזרו בצורה קיצונית ונעשו יצירתיות הרבה יותר. התחלתי לחשוב שאני אולי נמשכת לאחי הקטן (שאני אוהבת אהבת נפש ולא יותר מזה). העניין הוא שאני גם מתעוררת מינית מהמחשבות האלה וזה הדבר הכי מייסר, מפחיד, מגעיל, ומזעזע שקרה לי בחיים. אני ממש מפחדת שלא אצליח להתגבר על זה בחיים ושזה רק ילך ויחמיר כלפי אנשים נוספים במשפחה או אפילו ילדיי בעתיד. אני לא מסוגלת לחיות עם עצמי ככה וקשה לי מאוד עם העניין שאני פשוט לא מבינה איך לעזאזל זה קורה שאני מתעוררת מינית ממחשבה מינית על אח שלי??? בחיים לא עברו לי מחשבות כאלה בראש והייתי שמחה לקבל תשובה לאיך זה עובד במוח מבחינה פיזיולוגית? או למה זה קורה בכללי? (לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה מהפסיכולוגית שלי). כמובן שאין צורך לציין את רמת החרדה, הגועל והזעזוע שאני מרגישה מהמצב הזה ואני מפחדת שאשאר בו לנצח וגם שאולי אני איזה סוטת מין. חייבת לציין שמאז ומתמיד אני נמשכת רק לגברים ושבחיים לא היו לי מחשבות על אח שלי בצורה כזאת. אודה ממש לעזרתך ולמענה. תודה!

שלום, אני מעוניין לעבוד בתחום האבטחה בכדי לחסוך כסף ללימודים בעתיד. שירתתי כלוחם, סיימתי שירות בכבוד עם רובאי 07. לאחר השירות פניתי לפסיכיאטר והוא אבחן אצלי את ההפרעה OCD. אתמול הייתי בראיון עבודת אבטחה, משהו רציני שדורש רישיון נשק ממשרד הבטחון. האחראית ראתה שציינתי בטפסים כי אני סובל מההפרעה (לא רציתי לשקר בגלל הויתור סודיות שחתמתי עליו) והיא אמרה שאין סיכוי שאקבל רישיון לנשק בגלל הסעיף הזה. כעסתי כל כך, אבל החלטתי לברר את העיניין לעומק, שוחחתי עם הפסיכיאטר שאחראי עלי והוא אמר שלא אמורה להיות שום בעיה בקבלת אישור ממשרד הבטחון, משום שהוא מציין כי אני לא מהווה איום לסביבה. מה אתם אומרים? מכירים את הנושא? האם באמת לא נותנים לאנשים עם סעיף נפשי לקבל רשיון לנשק גם אם הסעיף לא אמור לפגוע ביכולות? תודה רבה!

אני מקווה שהכל יסתדר אני בתהליכי בדיקה.

לאחרונה אובחן בני עם OCD , שבועיים לאחר שהתחיל את חטיבת הביניים. הוא מוצף במחשבות טורדניות,האובססיות יותר דומיננטיות מהכפייתיות. המחשבות רצות בראש כמה פעמים בשעה על המון המון נושאים. כאשר נמצא עם חברים או מחוץ לבית המצב טוב יותר. הפסיכאטר הגדיר את ה OCD כחריף כרגע. התחלנו ב CBT שהחליט להתחיל לעבוד בדימיון מודרך ובתרגילים של התרכזות בנשימה. הרופא החליט כרגע ללא טיפול תרופתי ולאחר 3-4 מפגשים אצל המטפל להחליט מה הלאה. עברו כבר שבועיים מאז שהכל פרץ החוצה, וטיפול אחד ( הסתבר שהוא סחב זאת איתו, בדרגה נמוכה יותר, כבר כמה חודשים), הוא קצת נרגע מעצם זה שאנחנו מבינים אותו ושהוא חשף סוד ששמר אצלו בבטן. מתי ה CBT אמור להתחיל להשפיע?בקיצור- מתי זה אמור לעבור?? אני מרחמת עליו, הוא כ"כ סובל

הבעיה אצלו שיש לו המון מחשבות שהוא חייב לבטל כל הזמן. אין המון טקסים. הכל אצלו בראש, גם המחשבות וגם הביטול שהוא נראה לי מעין "טקס". המחשבות לדוגמא אומרות לו שאם לא יבטל לא יצליח לנשום, לעמוד, ללכת, להסתכל הצידה וכד'. דברים מאוד בסיסיים. זה קורה המון פעמים בשעה. זה מטריף אותו. הוא חזר היום ללימודים ובתחילת היום היה משבר גדול. בעצת המטפל שלו עודדתי אותו להשאר ולהתמודד עם הפחדים. הכל עם המון אהבה. בסופו של דבר הוא נרגע ונשאר עד סוף היום. אבל מה יהיה מחר?זה נראה לי תהליך מאוד ארוך. האם טיפול תרופתי במקביל יזרז את הריפוי?

שלום לך בני בן 11 מטופל שנתיים בריטלין לאחר שאובחן עם הפרעת קשב וריכוז. בשבועיים האחרונים התחילה אצלו תופעה של אובססיה סביב ענייני דת (אנחנו משפחה דתית) נוטל ידיים שוב ושוב, חוזר על מילות התפילה וברכת המזון, כל הזמן בהיסטריה שלא התפלל או עשה טקסי דת כמו שצריך. חוזר שוב ושוב על שאלות: "נטלתי?" "התפללתי?" מגיב בבכי, כעס ועצבים. א. האם יתכן קשר לריטלין? ב. איך להגיב לו? ג. לאיזה מטפל לפנות?\ תודה רבה רבה

לגילוי של החויה המינית סהתחלה שדתית אסורה כמיהה דחפים והפניתם לכיון לא מודע של חזרה על פעולות שמשחררות לחץ. האם זה חופף לשינוי שחל בבשלות הגופנית בנושא ההצפחות המינית שלו.

שלום לך. אני משתעשע ברעיון לשכור נערת ליווי שתגשים לי פנטזיות מיניות בתקווה ששירותיה יפחיתו ואולי יבטלו את החרדה. המוגבלות הנפשית שלי לא מאפשרת לי ליצור קשר עם נשים. האם מין יעזור לדעתך? תודה מראש.

עד כמה היפנוזה יעילה לטיפול באו סי די קשה, שמתבטא בטקסים מחשבתיים, כמו דיכוי כפיתי של יצרים טבעיים (יציאות בשירותים, רגשות ועוד). אגב, עד היום ולמרות כל ההסברים אני לא משוכנע שהסימפוטמים מהם אני סובל שייכים לאו סי די. תודה.

אני מקלפת את עור הקרקפת כבר כמעט 3 שנים, אני פוחדת לאבד את השיער שלי, אני מתביישת בשיער שלי..קשה לי עם עצמי..אם אני אפסיק השיער יחזור להיות כפי שהיה? אני רוצה להרגיש יפה שוב