דיכאון בהריון ועישון

דוקטור שלום. אני בת 33 בהריון שני ספונטני שבוע 5 , נשואה באושר, ההיריון הקודם הסתיים בהפלה טבעית עקב היעדר דופק שלאחריו חשתי הקלה. עברה שנה עד שנכנסנו להיריון נוסף וכל השנה חיכיתי ועשיתי בדיקה מדי חודש. כעת אני מדוכדכת ומרגישה שאני לא רוצה את הילד. שאני בכלל לא אוהבת ולא מתחברת לילדים, שאין לי שום רצון לטפל באף אחד. מרגישה אגואיסטית, כפוית טובה ורעה. קשה לי להפסיק לעשן, הייתי מעשנת קופסה ליום במשך 15 שנים וחיכיתי להזדמנות להיכנס להיריון כדי להפסיק, הייתי בכל הגמילות שקיימות במהלך השנים האחרונות וכלום לא עזר לי, וכעת הצלחתי להוריד ל-5 סיגריות ביום, אני מתנהגת כמו נרקומנית, יוצאת בעבודה להפסקות ומבקשת מאנשים זרים, מרגישה כמו אפס. כל סיגריה מלווה בתחושות קשות של אשמה ועם זאת לא מצליחה להשתלט על עצמי ולעבור אפילו יום בלי לעשן. מרגישה כישלון וחסרת אחריות כלפי העובר. אני בת יחידה ללא אחים/אחיות, מרגישה לבד. אמא שלי שהיא האדם הכי קרוב אליי לפתע מעוררת בי זעם עם השמחה שלה כלפי ההיריון, אני הרבה פעמים מסננת אותה ולא רוצה לתקשר איתה מה שמאוד לא אופייני לקשר הקרוב שלנו והיא מרגישה שקרה שינוי, ואני משקרת לה, ומסתירה מכולם ומבעלי שאני מעשנת. אמא שלי אומרת שזה חטא לא לשמוח, שאני צריכה להיות אסירת תודה וזה מכעיס אותי כי היא לא מבינה אותי, היא רק רוצה שיהיה לי מישהו משלי בעולם הזה, היא מפחדת שלא יהיו לי ילדים כלל. אני מרגישה שאני עושה נזק לעובר ובכלל לא מעוניינת בו. חשוב לציין שאני גם מטפלת בילדים בעבודה שלי ואני יודעת כמה זה קשה אבל יש את ההקלה כשחוזרים הביתה לשקט, מה שלא יהיה לי יותר כשאלד. מפחדת מהשינוי, לא מתחברת לתינוקות, מתחברת לילדים גדולים יותר מגיל 4/5. חשוב לציין שאני כן בטיפול פסיכולוגי פרטי ולא מעוניינת בתרופות. מה עליי לעשות, האם נגזר עליי לחיות לבד כל חיי בלי ילדים ובלי משפחה, הוריי לא נצחיים, ובעלי עם כמה שהוא מאוד אוהב אותי ללא ספק, הוא יותר רוצה להיות אבא גם עם זה עם אישה אחרת- אני בטוחה.