אני מתנצלת מראש על המילים הללו....

שבוע 32 ואני מוצאת את עצמי סופרת כל שעה שעוברת...כל שבוע זה כמו נצח! אני מחכה לרגע המיוחל הזה בו היא תצא מגופי ואני אחזור להיות "אני" האמיתית, של עצמי, אני שלא שוקלת 30 קילו יותר, אני קלילה שיכולה לנוע בחופשיות, לרקוד, לקפוץ, לישון, ללא הבצקות ברגליים, הסנטר הכפול, העיניים הנפוחות מבכי, אני היפה והסקסית שיכולה לתת לבעלה לגעת בה בלי לחשוב כל שנייה כמה היא מגעילה וענקית וכמה שהוא בטח שהוא סובל, אני שיכולה לקום מהספה בתנועה אחת ללא עזרה, אני שיש לה שליטה על מה שיוצא מגופה, כמה ומאיפה. ואני יודעת שאתם קוראים את זה וחושבים שאני לא נורמלית, אמא שלי כבר הבהירה לי שהכל שטויות "תגידי תודה! יש כאלה שהיו מתות להתחלף איתך!" ואני יודעת שהיא צודקת ושלרגשות האלה שלי אין מקום ושאני חצופה ברמות ואני מצטערת שכל מה שאני מרגישה זה שאני רוצה שהיא תצא ממני ! בבקשה שזה יסתיים כבר כי אין לי כוח יותר לכל אחד שעובר ומעיר הערות ולכל אחד יש מה להגיד ולכל העצות שכולן אותו הדבר ואני כבר לא יכולה לשמוע את אותן קלישאות ואותם משפטים וכולם מומחים בעלי דוקטורט ואני רק רוצה לחזור להיות אני. והזמן לא זז לי. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה כי רע לי ולא מקבלים את זה. כי אני צריכה להיות שמחה נורא עכשיו. ואני לא. אז איך עוברים את זה?

אין לך על מה להתנצל! אני שולחת לך כוחות ואנרגיה מרחוק... אני בשבוע השביעי- מבועתת לחלוטין.