רוצה לשתף

שמתי לב שבדכ מתייחסים לדיכאון שלאחר לידה כמשהו הורמונלי ותו לא. מהחוויה שלי, זה הרבה יותר מורכב. יש לי שלושה ילדים. שתיים גדולות ותינוק. לקח לי שנים לעבד את מה שעברתי ויש לי צורך גדול לשתף, בתקווה שתהיה יותר מודעות לעניין הזה. מדובר בהיריון השני שלי שהיה קשה מנשוא. כמעט הפלתי את ביתי פעמיים בחודש ה-5. אמרו שאין מה לעשות, צריך לחכות ולהתפלל. אולי התפילה עזרה כי היא בת 9 היום. ב-4 החודשים האחרונים הייתי חולה כל הזמן. הייתי על אנטיביוטיקה ותרופות להורדת חום. הריריות שלי היו נפוחות ומודלקות. בקושי נשמתי ובלעתי. חודשים אחרונים ממש הפסקתי לאכול כי איבדתי חוש טעם וריח ויכולתי לאכול רק שייקים. הייתי בתת משקל שחבל על הזמן. שלד עם כרס. כשסוף סוף הגיע רגע הלידה, הוקל לי פיזית אבל ההתאוששות הנפשית לא היתה קלה. הייתה לי ילדה בת שנתיים ותינוקת שרק נולדה. הורי נפטרו בנעורי ומשפחתו של בעלי גרה בארץ אחרת כך שלא היתה לי ש-ו-ם עזרה. וכך, הייתי עם שני תינוקות ( ילדה בת שנתיים זו עדיין תינוקת, מה לעשות), אחרי הריון מאוד קשה, תשושה ובודדה, הייתי צריכה לתפקד ולהיות אמא למופת. כמובן שלא הייתי. אני נשבעת לכם שאין לי שום זיכרון מביתי השניה לפני גיל חצי שנה. בטח טיפלתי בה- אבל אני לא זוכרת, בטח דיברתי אליה - אבל גם זה אני לא זוכרת, בטח בכיתי המון - גם זה לא זוכרת...הייתי על אוטומאט. הזיכרון הראשון שלי מהתינוקת המסכנה הזו זה זיכרון מאוד ברור ומאוד חד. אני זוכרת כל מה שחשבתי, כל מה שאמרתי...זה היה כאילו התעוררתי אחרי חצי שנה של שינה או שיתוק. היה יום שמש . הילדונת היתה רק עם חיתול. הסתכלתי עליה והיא חייכה אלי חיוך ללא שיניים. חיוך מדהים, כאילו היא חיפשה את המבט של אמא כבר המון זמן ואמא, סוף סוף הסתכלה עליה. אכן, הבטתי בה ופתאום ממש ראיתי אותה, כאילו בפעם הראשונה. אמרתי לעצמי איזו תינוקת יפה! כמה שהיא חמודה! וואו !. פתאום שמתי לב לצבע השיער שלה, העיניים, הקיפולים שאני כל כך אוהבת אצל תינוקות והחיוך... החיוך הזה שהחזיר אותי לחיים. והרגע הזה היה הרגע שיצאתי מהדיכאון והתחלתי להיות מודעת למה שקורה סביבי. היום יש לי עוד תינוק, רק שהתכוננתי לאפשרות של דיכאון כבר מראש. אמרתי לחברים שלא יעיזו להשאיר אותי לבד אחרי הלידה, אמרתי להם שאני מצפה לראות אותם כל רגע שהם יכולים. שיובואו מצידי רק לקפה ל-10 דקות, שיביאו את הילדים שלהם שיעשו לי רעש או שנצא כולנו לטייל. גיליתי שרוב החברים שלנו מעדיפים לא להציק אחרי הלידה כי יש איזשהוא קונספט מוטעה שצריך לתת ליולדת לנוח וספייס . זה תלוי ביולדת, כמובן ועדיף תמיד לשאול בצורה הכי ישירה שאפשר, בשביל לא לתת למצב של דיכאון להתחזק ולהשתרש. זה לא תמיד (רק) הורמונלי. חודש אחרי שילדתי, ביקשתי מחברה ללכת לסרט. אחכ היא כבר אירגנה ערב בנות בשביל לתת לכולנו הזדמנות לצאת קצת מהבית ולהתאוורר. זה שהיו לי כבר ילדים יותר גדולים ויכלו קצת לעזור, הקל גם. החוויה השלישית היתה כבר חוויה לגמרי אחרת. ואיפה הבעל בכל העניין הזה, אתן בטח שואלות...מה אני אגיד לכם, חוץ מעזרה בסיסית פה ושם, אין מה לצפות ממישהו שלא עבר את החוויה של ההיריון והלידה שיבין מה עובר עליכן. וסליחה באמת מכל הפמיניסטיות - אבל בקטע הזה אין ולא יהיה שיוויון. בעלי טוען שנראיתי לו אז ( אחרי ההיריון השני) עייפה ועצבנית ותו לא ואפשר לצפות לזה לאחר לידה. הקונספט של דיכאון לאחר לידה פשוט לא מובן לו. מה אני אגיד לכן, כל מה שאני אומרת לעצמי עכשיו זה  מזל שלא עשיתי לה כלום ומזל שטיפלתי בה כמו שצריך. ולמרות שזה לא היה באמת תלוי בי, איך הייתי חיה עם עצמי היום אם משהו כזה היה קורה...?