מחשבות טורדניות

שלום, אני בת 30, בהריון ראשון ולא מתוכנן בכלל, בשבוע 21. לפני ההריון סבלתי בעבר מדכאון וטופלתי בויפאקס, שעזר לי מאוד, והפסקתי לרחת בשלב מסויים. המשכתי לתפקד די טוב, עד שנכנסתי בטעות להריון. בימים האחרונים אני ממש לא אוכלת, ובוכה המון. אני מרגישה שאני לא באמת רוצה את התינוק הזה,ושהוא נכפה עליי. אני אפילו בודקת כבר איך אני יכולה "להיפטר" ממנו כדי שלא יהרוס לי את החיים. פתאום אני לא רוצה להיות עם בעלי, אני חושבת שעשיתי טעות שהתחתנתי איתו (אנחנו 7 שנים יחד), פתאום אני רוצה דברים אחרים לגמרי. אני לא מצליחה להתמודד עם התחושה הזו, ולא מבינה למה זה קורה לי. איך אוכל לדעת שהמחשבות שלי "אמיתיות" ושקולות ולא נובעות מהמצב הזמני שלי?, אני מפחדת לעשות איזו טעות הרסנית ולהתחרט אח"כ, אבל באמת לא טוב לי. אני מטופלת אצל פסיכולוגית, והיא המליצה לי לקחת תרופות שוב, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לתרופות, שכן הגמילה הייתה קשה מאוד. אני מחפשת בפורמים נשים נוספות שמרגישת כמוני בשלב הזה של ההריון (שהן לא מעוניינות בו) ולא מוצאת, מה שגורם לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. אני מרגישה שידיי כבולות. מה אני יכולה לעשות כדי לצאת מזה?

שלום לך, אני עברתי סוג של דיכאון במשך ההריון אבל הוא היה יותר אחרי הלידה. בכל אופן אני עברתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי שהוא מומלץ בחום! הם המליצו לי שלא כדאי לקחת תרופות בזמן ההריון מה שיכול לפגוע בעובר ולאחר מכן בזמן ההנקה. תאמיני לי שלא צריך תרופות חכם עשית

היתי נזהרת מאמירה כוללנית של "לא צריך תרופות"- כל מקרה לגופו! לעיתים עדיף את החשש לנזק בעקבות התרופה שהוא לא הכרחי- לבין נזק של עובר שמפתח ברחם דשל אמא עצובה , עצבני, מתוסכלץ שלא רוצה בו.... הנזק כאן יכול להיות יותר קשה ואף לגרום לחוסר בהתפתחות ולהפלה או לידה מוקדמת (בגלל גורמי הלחץ.) אין לי כוונה לפגוע בתיאור המילים פשוט עברתי חוויה זאת בעצמי.... גם אני לא רציתי בשלב מסוים לחזור לתרופות- בגלל הגימילה הנוראית והארוכה והתלות הזאת בתרופה, בהתחלה סירבתי ובסוף השתכנעתי לקחת, אני לא מתחרטת בכלל! מה שלי עזר ועוזר עד היום עם התחושות ש"בת 30" מתארת- זה עבודה לשינוי החשיבה, קבלת המצב כמות שהוא למרות שלא טוב לי בו- ונסיון רב למצוא דברים אחרים בחיים שאפשר לעשות כדי לפצות.... (התחלתי ללמוד לנגן... להתעסק באומנות... ולאט לאט אפילו המחשבה שעשיתי טעות בכך שהתחתנתי פחתה בעוצמתה - לא נגיד נעלמה אבל הרבה פחות מפריעה..... ויש לי את החיים האישיים שלי למרות הילד... אני מקפידה על מספר שעות בשבוע שהם רק שלי... גם אם זה מצריך ביביסיטר- זה שווה את האיכות חיים ולא להרגיש שהחיים נדפקו בגלל הילד- היום אני ממש שמחה בילד ואוהבת אותו מאוד- זה נותן הרבה שמחה בחיים (אחרי השנה וחצי הראשונות שהן קצת קשות- סליחה על "העידוד") אבל בצורה זאת- כאשר אני כן עם הילד אני באמת שם בשבילו עם כל תשומת הלב- הכי חשוב זה לא לשכוח את עצמנו ולהקפיד לדאוג לאכול נכון ולעשות דברים של כיף..... המון בהצלחה!!!!!! ותדעי שאת ממש לא לבד בתחושות שלך- אך כדאי להקשיב לרופאה ששאת סומכת עליה. בסך הכל לאחר גיל 35 הסיכוי לילד עם מומים עולה... תעשי שיקול האם את רוצה ילדים או לא בכלל, כי אם תרצי בעתיד את מאוד תתחרטי- ותרגישי המון ייסורי מצפון אם לא תשמרי את ההריון הזה, מלבד הסיכון הגדול שלאחר הפלה יזומה קשה הרבה יותר להכנס להריון נוסף.... באמת בהצלחה ומאחלת לך שתעשי את השיקולים וההחלטות הנכונות והכי חשוב, שתהיי עם זה שלמה! תרגישי טוב.

אני מרגישה בדיוק כמוך באותו מצב [email protected]אם בא לך תכתבי לי