פורום דיכאון בהריון ואחרי לידה

שרון שלום ,אני בשבוע 38 ואני סובלת מהתקפי חרדה כבר 10 שנים!יש לי ילדה מקסימה בת 5.5 אני מטופלת בסרוקסאט כבר 10 שנים אבל היו המון תקופות שהפסקתי את התרופה והייתי בסדר עד שמשהוא הפעיל את החרדה. לפני כמה חודשים שהייתי בערך בחודש 6 שאלתי את הרופא משפחה שלי אם אני יכולה להפסיק את הסרוקסאט (בהריון הקודםהבת שלי עברה סוג של גמילה ולא יכולתי להניק אותה),באותה תקופה ששאלתי את הרופא אם אני יכולה להפסיק הרגשתי בסדר ונטלתי חצי כדור הוא אמר לי שאפשר והפסקתי !לאחר בערך חודש וחצי התחלתי להרגיש ממש לא טוב מהר חזרתי לסרוקסאט ,אבל כבר היה מאוחר כי התקפי החרדה (וגם דיכאון)היו כל כך חזקים (מ1-עד10 הם היו 12). היום אני כבר נוטלת את הכדור חודש וכמה ימים ואני מרגישה קצת יותר טוב אך לא ממש יצאתי מזה ,יש המון דברים שאני עדיין לא מסוגלת לעשות כמו להיות מחוץ לבית בלי בעלי. בעצם מה שאני שואלת -האם בגלל ההריוןוגם בגלל שהפסקתי את הסרוקסאט התקפי החרדות היו יותר קשים ? והאם זה יעבור ופשוט לוקח לזה קצת יותר זמן מהרגיל? אני בטיפול של שיחות ומשחררת המון טראומות מילדות מצטערת שזה יצא ארוך אך אני נורא אודה לך על תשובתך

שלום רב, אני בשבוע ה27 ועם ילדה בת שנה וחצי בבית. בערך לפני חודשיים שלושה הכל השתבש לי: לא מסתדר לי שום דבר בעבודה, בבית אין לי כוח לעשות שום דבר, לפעמים אין לי סבלנות לילדה אבל אני עוצרת את עצמי, הבן זוג לא מבין בכלל וחושב שאני מגזימה התרחקנו מאוד, גופנית אין לי תאבון כי אני פוחדת מהקאות בחילות וצרבות שליוו אותי כל תחילת ההריון אני לא ישנה בלילות וכל הזמן עוברות לי מחשבות על גירושים ולהעלם מהעולם הזה אחרי הלידה, אבל חוזרת בי לאחר מחשבות על ביתי הקטנה, המשפחה רחוקה ולא רוצה להטריד אותם, יש לי הרבה התפרצויות זעק ומול הילדה והדבר מעציב אותי מאוד לראות את המבטים שלה כשאני ככה אני מפחדת שאני מעבירה מסרים ואופי של אמא לא טובה. חייבת לציין שאובחן אצלי חשש לדיכאון לאחר הלידה הראשונה. האם כל החרדות הן תסמינים של הריון או דיכאון? למי אני צריכה לפנות לעזרה? ואיזו עזרה? תודה מראש על תשובתך עדי

אני בשבוע 20 להריון ומתחילת ההריון סובלת מחרדות קשות. לא ברור לי ממה החרדות. יש לי רעידות בגוף וקשייי נשימה.אני מרגישה שהעולם חרב עליי .אני מכריחה את עצמי ללכת לעבודה אך ישנם ימים שאני פשוט קמה והולכת לבית כי אני לא מסוגלת לשבת בעבודה.הגוף שלי הופך להיות חסר מנוחה ומכווץ.אני פוחדת שאני משתגעת. האם זה טבעי בהריון ויחלוף לאחר הלידה?

אני אמא ל2 בן בן שנה וחצי ובת בת 3 חודשים עוד בתחילת ההריון הראשון התחילו לי מחשבות רעות כמו -כשאני עוברת את הכביש עובר לי בראש שהינה אני עכשיו נידרסת או באוטו הינה עכשיו תהיה תאונה וכאילה עד היום זה לא עוזב אותי אני משתדלת להתעלם אבל לא ממש מצליחה מה אני יכולה לעשות? בטיפת חלב אמרו לי שזה מלחץ ויעבור אבל זה לא ... מה עושים?.......... והאם זה נחשב כדיכאון שקשור ללידה? (אגב ... זה שניי ילדים שבאו אחריי 3 הפלות טבעיות וגילו יש לי קרישיות יתר).

שלום שרון חג שמח קוראים לי שמרית ואני ב27.3 ילדתי תינוקת הסיפוקר שלי כ"כ קשה בעלי נוטל תרופות לסכיזופרניה קראתי לפני 3 חודשים במחשב מי נוטל אותם ועל הזיות וקולות ומאזלא ישנתי ואני 4 חודשים לא נרדמת עד שכבר לא מרגשיה כלום בגוף לא רעב לא צמא לא תשוקה וככה מגדלת תתינוקת ואוכלת בשביל להראות לכולם שאני כמו כולם שמעתי קולות והזיות קרה לי כל מה שרקראתי הייתי אצל נאורולוג אמר שהכל בסדר הייתי אצל פסיכיאטר אמר שהכל בסדר חוצ מאחת שאמרה שזה דכאון פסיכוטי אני לא מכירה את עצמי במראה עלי כבר לא יודע מה לעשות הכל התחיל מפחדים שמה לא יעשה כלום לתינות מה את מציאה? האם אני באמת חיה? אני אני מעבדת את הזכרון שלי לא באמת חיה..... מה עושים?

שלום רב! הנני בהריון ה- 5 שלי הריון שכלל לא תוכנן ברוך השם הכל בסדר עם העובר רק מה שמיום חמישי אני בדיכאון טוטאלי, הלכנו עשינו לפני חודש בערך שקיפות אמרו שזה בן ועוד אצל רופא מומחה ביותר וביום חמישי עשינו סקירה, אמרו שזו בת! מאותו רגע אני לא מפסיקה לבכות, אין לי מצב רוח ותביני יש לי 2 בנים ו- 2 בנות אני יודעת שאני סתומה ברמות ומפגרת כי ברוך השם יש לי גם מזה וגם מזה והעובר בריא והכל תקין אבל כל כך רציתי בן בגלל שאבי נפטר מסרטן לפני 3 שנים ואין לו בנים רציתי לעשות משהו בהקשר... וגם כבר סיפרנו לכולם שזה בן ועכשיו בת ואני לא מפסיקה לבכות פשוט בדיכאון... לא מעכלת איך רופא כזה בכיר שהייתי אצלו כבר כמה פעמים לא טעה בכלום ודווקא הפעם טעה ובגדול!שוב אני בטוחה שאלה שיקראו את ההודעה שלי יקראו לי משוגעת אבל זה היה לי כל כך חשוב וזה שאם היו אומרים לי מלכתחילה שזו בת הכל היה אחרת, אמנם חיכיתי בכליון עיניים לשמוע מה מין העובר ולא טיפחתי תקוות אבל זה שאמרו לי בשקיפות בן ואז בת שבר אותי! אבקש עצתך

בעלי בעל ספירת זרע נמוכה ואני לא רוצה בטיפולים מהפחד גם היחסים בנינו טעונים אני מפחדת לעשות בגלל שהוא מפונק איך מתמודים אם בנאדם עקשן וקשה שכול דבר חושב שצודק וצריך להגיד לו אמן .? וזה מקטע של אגו ?? ואף תמימות יתר ולא לומד מטעיות והוא מלא טעיות בלי תהליך של חשיבה מוקדמת וזה מוביל לפיצוצים?

זהו שוב רוני מהם ההמרכזים הטרטולוגים ואולי יש לך מס טל? שוב תוזה.. רוני

שלום רב ! אישתי בשבוע 20 [היריון שני] יש לנו יל מקסים בן 7 חושים, חיים טוב והכל בסדר. מזה חוזש שאישתי סובלת מהתקפי בכי ללא סיבה [טוענת שלא יוזעת למה] בוכה המיון מרגישה צורך לצעוק לצרוח [לא צועקת ולא צורחת]אבל מרגישה צורך מה שכן בוכה ולא יוזעת למה. הלכנו לפסיכאטר בעקבות המלצת הרופא שלנו והפסיכיאטר קבע שהיא בזיפרסיה ואמר 'או שתתחיל לקחת כזורים או שלא תטפל וקחו בחשבון שהמצב רק יחמיר עז כזי כך שלא תוכלי לטפל בשני ילזייך והזיפרסיה רק תחמיר.." הוא רשס לה vipex\וייפאקס במינון של 3 כל יום [1 עוז יומיים 2 יומיים ו3 קבוע] 1 אני חושש מאוז מתרופות בהיריון גם לאישה אבל בעיקר לעובר מאוז חושש לשלום העובר 2 בעברי הרחוק עברתי כל סוג של התמכרות [סמים שתייה וכזורים ברמות מטורפות] ווגם אחיינית של אישתי אוטיסטית והכל ביחז רק מגביר בי את החששות ! איני יוזע איך לפעול !?!? אבקש את עזרתך בתוזה מראש רובי

שלום,אני בת 25, אם לילד בן 3.5, ונשואה בנישואים לא מאוד משגשגים- בטיפול זוגי ומשפחתי. השאלה קצת ארוכה - מתנצלת. (חוששת להתייעץ עם המטפלים שלי בשלב זה אך מעוניינת לקבל איזה נקודת מבט מקצועית) לאחר ההריון והלידה הטראומתיים ביותר, אושפזתי למשך שבועיים וחצי ללא הילד לאחר התקף פרפור ורעד מחום של 42 מעלות.מקור הדלקת/זיהום לא זוהה) לאחר הלידה סבלתי נורא מטחורים,פיסורה ומשבר בעצם הזנב. לציין בעברי חוויתי אלמות, ניצול ןהתעללות מסיגום שונים שלא המקום לפרט. אין תמיכה משפחתית כלל. חזרתי לבד לבית עם התינוק שלא הייתי איתו כמעט מאז הלידה(חמותי שמרה עליו)והתחלתי לפתח תסמינים של דכאון לאחר לידה- חשתי סבל רב בשל מחשבות אובדנות נוראיות, רצון להשתיק/ להטביע את הילד, שנאתי אותו שנאה נוראית לא יכולתי לטפל בו כלל ובטח שלא בעצמי- אפילו לשיר לו שירים לא הצלחתי. (אני שגידלתי את כל האחים שלי- עם הבן שלי לא מצליחה לגדל?) בקיצור- ירדתי ל35 קילו וכל הסימפטומים הנלווים לדכאון....במשך מספר שבועות ניסית לשלוח אותות מצוק -לא הבנתי מה קורה לי רק נבהלתי מעצמי אך בעלי אמר לי שאני סתם עצלנית ואני מדמינת הכל יעבור עם הזמן וכו- כך נגררתי 7 חודשים. בשלב זה כבר מצבי היה נואש, ניסיתי להתאבד ללא הצלחה מספר פעמים -לא עלו עלי לצערי ובעלי היה בהכחשה נוראית. פניתי כמוצא אחרון לרווחה- שהפנו אותי לגורמים מתאימים מאז אני מטופלת במספר תרופות ללא הטבה משמעותית והחמרה של האובדנות (SSRI) אפילו היה לי איזה התקף היפומאני מאי התאמה של התרופה - נתנו לי מייצבים.... עדיין לא עזר..... חלפו השנים... החלפתי פסיכיאטר, כיום אני מטופלת בוולבוטרין בהטבה משמעותית!!! ללא צורך במיייצבים!! התחלתי לחזור לחיות, גם באמצעות וסיוע משירותי סל שיקום שאני מקבלת. (נכות תפקודית של 60% יציבה MDD+הפרעת אכילה לא מובחנת וקווים של הפרעת אישיות גבולית), כרגע הצוות של הדיור המוגן והשירותי המפעל מוגן מהווים כמשפחה עבורי ותמיכה ועוגן יציב בחיים שלי (הלא יציבים בעליל). אני מרגישה מאוד טוב ברוב הזמן למעט תופעות לוואי של בחילות וסחרחורות (עדף לי מאשר הדכאון) כמו כן עדיין אני סובלת מהפרעות שינה ומחלומות בלילה, רגישות נוראית ביותר לרעשים ועדיין קושי בשמירה על זמני אכילה, רחצה , וכו'- מבצעת אך ממש מכריחה את עצמי... לאחרונה אני מרגחשה איזה רצון עז ביותר להיות בהריון ( אני עם התקן) כמובן שההגיון שאני צריכה קודם לטפל היטב בעצמי מיד מוריד לי תחשק וכן מצב הנישואים. אבל אני מוצאת את עצמי שוב שוב חושבת על זה וממש רוצה. (שעד לפני כ3 חודשים ממש ממש לא הסכמתי אפילו לדמיין את זה) בכל זאת מה שמדאיג אותי הוא העובדה שבכל פעם אני רואה משהי בהריון מתקדם/שומעת על משהי שילדה/קוראת חומר על הריון ולידה - אני מיד מתחילה לבכות בכי שקשה מאוד לרסן- וזה מאוד מדאיג אותי כי כבר הרבה חודשים שלא בכיתי (מאז התחלת הטיפול בוולבוטרין) למרות שזה זה בכי שונה מהבכי של הדכאון...לא יודעת להסביר את זה. אני ממש מתכננת בחודש הבא להוריד את ההתקן- ומפחדת שזה שטות. התקשרתי למספר אחד שנותנים מידע על תרופות בהריון ואמרו לי שיחסית הוולבוטרין הוא לא כל כך נורא.... אני מבינה שבמצבי אני לא אוכל להפסיק בהריון את התרופה ובשום אופן לא הייתי רוצה להחליף (כבר 7 חודשים שאני ההפך מאובדנית- רוצה לחיות ומלאת תקווה, הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה סיכון לחזור לאובדנות הזאת זה הרגשה נוראית וחסרת אונים!) אשמח לקבל קצת עיצות- אפילו ישירות למייל ההאישי( אם זה אפשרי) מה לעשות למי לפנות איך להציג את הדילמה למטפלים שלי- בנתיים כשהעליתי את הרעיון ברמיזה הם מיד התנפלו עלי ואמרו לילחכות- אבל כמה אפשר לחכות? כבר עוד מעט 4 שנים- יהי הפרש של חמש שנים לפחות בילדים.... מה, לאנשים כמוני אסור להיות הורים? אני מרגישה שאני יהיה מסוגלת לטפל (כיום אני אמא מאוד טובה ואוהבת לבן שלי שגם אוהב אותי מאוד) רק חוששת מהדכאון בגלל הבכי שחוזר ממחשבה על הנושא.והפחד לחוש את אותם הרגשות שוב בתינוק הבא כי ין לי כח להתמודד עם זה שוב- איך אפשר למנוע בצורה הכי נכונה את הסיכוי שזה יחזור ?? ממש מבקשת שתעזרי כי אין לי למי לפנו כרגע בנושא.... אפילו רק בשביל להבין גם אם זה ידחחה לעוד שנה שנתיים שאני יהיה רגועה מבפנים שאני יודעת מה האפשרויות וההשלכות השונות. תודה רבה רבה אמא בדילמה וחשש מהלא ידוע. ושוב סליחה על האורך- (פרקתי קצת את אשר על ליבי)

שלום ראיתי כי לא ענית לי בפורום, האם שלחת לי תשובה למייל- לצערי נכנסתי היום למייל האישי וגיליתי שהחשבון מייל שלי נמחק- חידשתי את המייל היום- אשמח לקבל תגובת/עצה/התיחסות/הפניה תודה וסליחה אמקד את השאלה- האם בכי בעקבות מחשבה על הריון ולידה או ראיה של משהי אחרת בהריון מראה על ירידה במצב הדכאון/ אולי על טרואמה שלא עובד- למרות שדיברתי המון על מה שהיה בלידה. מפני שכבר עברו יותר מ3 שנים מאז הלידה-ואני מתכננת להכנס להריון למרות תרופה והמצב, מה עלי לעשות על מנת לוודא שתהליך כניסה להריון נוסף יעבור בצורה הכי טובה שאפשר? ומה לדאוג בזמן הריון ולאחריו. תודה

שלום, שמי רויטל בת 36, הריון שני בשבוע 34. אני מאובחנת כבעלת נטיה לדיכאון, והחל מגיל 27 היו לי מספר אפיזודות, בעיקר סביב ארועי חיים. אני בדר"כ מטופלת ב"שוטף" ע"י משפחת ה-ssri. לקראת טרימסטר שני סיימתי ליטול התרופות בהנחיית הפסיכיאטר. אני מרגישה שהדיכאון כבר כאן (העדר אנרגיה, עייפות, עצבות, בכי ורגישות, העדר מנגנוני תמיכה חברתיים ועוד). שאלתי - חשוב לי מאוד להניק ומצד שני אני רוצה להיות מטופלת בתרופות שזהו טיפול אפקטיבי מאוד עבורי. הפסיכיאטר שלי מציב אותי בפני מצב של "או-או" - או הנקה או כדורים, אך לא ביחד. מקורות המידע מבלבלים ולא ברור לי מה מומלץ - להניק עם תרופות מסוימות או להימנע מכך מכל וכל עקב חוסר ודאות להשפעות השליליות על התינוק? איני מעונינת שמצבי ידרדר וזקוקה לפתרון מהיר לאחר הלידה. לתשובתך אודה, רויטל.

שלום, אני בת 30, בהריון ראשון ולא מתוכנן בכלל, בשבוע 21. לפני ההריון סבלתי בעבר מדכאון וטופלתי בויפאקס, שעזר לי מאוד, והפסקתי לרחת בשלב מסויים. המשכתי לתפקד די טוב, עד שנכנסתי בטעות להריון. בימים האחרונים אני ממש לא אוכלת, ובוכה המון. אני מרגישה שאני לא באמת רוצה את התינוק הזה,ושהוא נכפה עליי. אני אפילו בודקת כבר איך אני יכולה "להיפטר" ממנו כדי שלא יהרוס לי את החיים. פתאום אני לא רוצה להיות עם בעלי, אני חושבת שעשיתי טעות שהתחתנתי איתו (אנחנו 7 שנים יחד), פתאום אני רוצה דברים אחרים לגמרי. אני לא מצליחה להתמודד עם התחושה הזו, ולא מבינה למה זה קורה לי. איך אוכל לדעת שהמחשבות שלי "אמיתיות" ושקולות ולא נובעות מהמצב הזמני שלי?, אני מפחדת לעשות איזו טעות הרסנית ולהתחרט אח"כ, אבל באמת לא טוב לי. אני מטופלת אצל פסיכולוגית, והיא המליצה לי לקחת תרופות שוב, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לתרופות, שכן הגמילה הייתה קשה מאוד. אני מחפשת בפורמים נשים נוספות שמרגישת כמוני בשלב הזה של ההריון (שהן לא מעוניינות בו) ולא מוצאת, מה שגורם לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. אני מרגישה שידיי כבולות. מה אני יכולה לעשות כדי לצאת מזה?

שלום לך, אני עברתי סוג של דיכאון במשך ההריון אבל הוא היה יותר אחרי הלידה. בכל אופן אני עברתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי שהוא מומלץ בחום! הם המליצו לי שלא כדאי לקחת תרופות בזמן ההריון מה שיכול לפגוע בעובר ולאחר מכן בזמן ההנקה. תאמיני לי שלא צריך תרופות חכם עשית

היתי נזהרת מאמירה כוללנית של "לא צריך תרופות"- כל מקרה לגופו! לעיתים עדיף את החשש לנזק בעקבות התרופה שהוא לא הכרחי- לבין נזק של עובר שמפתח ברחם דשל אמא עצובה , עצבני, מתוסכלץ שלא רוצה בו.... הנזק כאן יכול להיות יותר קשה ואף לגרום לחוסר בהתפתחות ולהפלה או לידה מוקדמת (בגלל גורמי הלחץ.) אין לי כוונה לפגוע בתיאור המילים פשוט עברתי חוויה זאת בעצמי.... גם אני לא רציתי בשלב מסוים לחזור לתרופות- בגלל הגימילה הנוראית והארוכה והתלות הזאת בתרופה, בהתחלה סירבתי ובסוף השתכנעתי לקחת, אני לא מתחרטת בכלל! מה שלי עזר ועוזר עד היום עם התחושות ש"בת 30" מתארת- זה עבודה לשינוי החשיבה, קבלת המצב כמות שהוא למרות שלא טוב לי בו- ונסיון רב למצוא דברים אחרים בחיים שאפשר לעשות כדי לפצות.... (התחלתי ללמוד לנגן... להתעסק באומנות... ולאט לאט אפילו המחשבה שעשיתי טעות בכך שהתחתנתי פחתה בעוצמתה - לא נגיד נעלמה אבל הרבה פחות מפריעה..... ויש לי את החיים האישיים שלי למרות הילד... אני מקפידה על מספר שעות בשבוע שהם רק שלי... גם אם זה מצריך ביביסיטר- זה שווה את האיכות חיים ולא להרגיש שהחיים נדפקו בגלל הילד- היום אני ממש שמחה בילד ואוהבת אותו מאוד- זה נותן הרבה שמחה בחיים (אחרי השנה וחצי הראשונות שהן קצת קשות- סליחה על "העידוד") אבל בצורה זאת- כאשר אני כן עם הילד אני באמת שם בשבילו עם כל תשומת הלב- הכי חשוב זה לא לשכוח את עצמנו ולהקפיד לדאוג לאכול נכון ולעשות דברים של כיף..... המון בהצלחה!!!!!! ותדעי שאת ממש לא לבד בתחושות שלך- אך כדאי להקשיב לרופאה ששאת סומכת עליה. בסך הכל לאחר גיל 35 הסיכוי לילד עם מומים עולה... תעשי שיקול האם את רוצה ילדים או לא בכלל, כי אם תרצי בעתיד את מאוד תתחרטי- ותרגישי המון ייסורי מצפון אם לא תשמרי את ההריון הזה, מלבד הסיכון הגדול שלאחר הפלה יזומה קשה הרבה יותר להכנס להריון נוסף.... באמת בהצלחה ומאחלת לך שתעשי את השיקולים וההחלטות הנכונות והכי חשוב, שתהיי עם זה שלמה! תרגישי טוב.

אני מרגישה בדיוק כמוך באותו מצב [email protected]אם בא לך תכתבי לי

שלום, אני בשבוע 11 בהריון, ובשבועיים האחרונים אני דואגת מהרבה דברים שפעם לא היו מטרידים אותי. למשל אם אני אוכלת במקרה בשר שלא בושל היטב אני מתחילה להלחץ שמה אני עלולה לגרום נזק לעובר, וכך גם מהרבה דברים דומים כאלה (דואגת וחשה אשמה שמה מעשים שלי יפגעו בעובר). הדאגות האלה מופיעות מדי פעם (לא כל יום ולא כל הזמן) אחרי שקורים מקרים כאלה שגורמים לי לדאוג, אבל אני מקיימת מהלך חיים תקין כאשר אני בעבודה או עם חברים. אתמול מצאתי את עצמי ממש דואגת ממשהו שקרה עד כדי כך שהכנסתי את עצמי ללחץ (במודע) והתחלתי להתנשף - לאחר כדקה הרגעתי את עצמי (פעם ראשונה שזה קורה לי). האם מה שאני מתארת זה נורמלי בהריון או שזה מוגזם ודורש טיפול? האם זה יכול לגרום נזק לעובר? (הבנתי שלחץ יכול לגרום להפרעות בהתפתחות תקינה במוח העובר, אך האם מדובר על לחץ ממושך או משהו ברמות של מה שאני מתארת). אודה מאוד על ההכוונה. תודה רבה!

צביה שלום, אני בת 30 אמא לילד מקסים בן 3.5 שנים. יש לי בעל מקסים שבכל דבר תומך, עוזר ובאמת תמיד נמצא שם בשבילי בכל מצב. הבעיה שלי היא כזאת, לצערי חווית ההריון עם בני היתה נוראית, עד חודש 5 רק בחילות והקאות, מחודש 7 שמירת הריון בגלל צירים מוקדמים, לידה נוראית וטראומטית, התעלמות הצוות הרפואי בבי"ח, אפידורל וטשטוש שלא השפיעו, נוצרה פריצת דיסק כתוצאה מהלידה (סיבוך של בעיה קודמת), לבסוף באפיסת כוחות הלידה הסתיימה בוואקום עקב מצוקה שלי ושל העובר. תודה לאל הכל בסדר, אך אני חוששת שמבחינה נפשית אני לא מסוגלת להתמודד ולחוות זאתת שוב. גם התינוק היה קשה ביותר, סבל מריפלוקס וגזים ברמות שבלתי ניתן לתאר. קשה לי מאוד לחשוב על ילד נוסף (בעלי מעלה את הנושא הזה שוב ושוב), מצד אחד אני רוצה ומצד שני לא מסוגלת להתמוודד שוב עם הריון, בחילות, שמירת הריון, לידה קשה, תינוק קשה..... וכל "התיק" הזה. אני יודעת שיש נשים שחולמות להיות בהריון ולחוות את כל זה, אך אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה ממש רע עם עצמי ולא יודעת מה לעשות, נכון שכל לידה שונה מהשנייה, אבל אם לא? ואם יותר גרוע? בבקשה מתחננת לעזרה.

אני שלושה חודשים וחצי לאחר לידה והריון קשים. אני סובלת בנישואיי מאלימות רגשית,מילולית ומאיומים לאלימות פיזית . אני חשה מדוכאת ועצובה וחוששת שמא אחלה במחלה פיזית או אעבור התמוטטות עצבים. מה לעשות?

שלום אב. לפני חצי שנה הופסק ההריון שלי עקב תסמונאת דאון של העובר. שבוע 23. אני בהריון שבוע 16+ וביום שלישי הקרוב עוברת שוב מי שפיר לבדוק את העובר הנוכחי. אני בלחץ. מקיאה מעצבים. שלשולים. בוכה כל הזמן. לא חברותית. לא ישנה בלילות. קמה ומתחילה לחשוב על התשובות. אני עושה בדיקה ביום ג' ואת התשובות נקבל 48 שעות אחרי רק כדי לעבור את זה מהר ולא לחכות מס' שבועות. הבנתי כבר שאני בדיכאון. יש לי את כל התמיכה בעולם. הבן זוג שלי מדהים(!!!) וכל היום סובב אותי ומפנק. אני על הפנים. מנסה לא להראות את המצב כלפי חוץ כי אני מאמינה שגם הסביבה הקרובה שלי בלחץ. איך עוברים את השבוע הקרוב בלי לאבד שפיות???????????????

שלום דר' שרון. אני בת 38 אמא לשתי בנות קטנות: בת 1.5 ש' ובת חודשיים וחצי. בשל השינויים הרבים שעבררו חיי בשנתיים האחרונות (2 הריונות צפופים למדי) חשבתי שלוקח לי זמן להסתגל למצב החדש ובגלל זה אני במרה שחורה חלק גדול מהזמן, אך לפתע עלה על דעתי שאולי אני סובלת מדכאון אחרי לידה. איך אפשר לדעת? בגדול,אוכל לספר כי אין כל סיבה אובייקטיבית לתחושותי הרעות, אך אני איני חשה מאושרת כלל, אני חסרת אנרגיות,אוכלת ללא הכרה,עליתי כ35 ק"ג ואינני מצליחה להפסיק את התקפי הזלילה (בעיקר ממתקים),אני עייפה רב הזמן,למרות שישנה בלילות לא רע יחסית,ובעיקר מרגישה תסכול וחוסר אהבה עצמית. יש לי קושי ביצירת קשר רגשי עם בתי שנולדה לא מזמן, כמובן שיש לי לא מעט רגשות אששמה על כך, ושוב, אינני יודעת אם זה משהו נורמטיבי בגידול ילד שני או שמשהו השתבש,בהתייעצות עם בן זוגי,הוא חושב שאני מגזימה ומסבכת ושהקשר עם הקטנה יתפתח באופן טבעי לאט לאט. באופן כללי אני מרגישה מן רדידות וחוסר בניצוץ ובשמחת חיים שאיפיינו אותי קודם לכן,אני שמה לב שיש לי דבור פנימי שלילי רב הזמן בעיקר סביב המשקל המטורף שהגעתי אליו וחוסר השליטה שאני חווה סביב השוקולד. בבקשה עזרתך..מה את חושבת? בתודה מראש אמא עצובה

אני חברה בקופח כללית. ידוע לך אם ניתן שירותים מהסוג הזה ואם כן יש לך רופא שתוכלי להמליץ לי עליו שעובד בכללית. אשמח ואודה לך קשה לי מאוד ךחשוב על טיפול שידרוש ממני. אני בתקופה עמוסה מאוד כרגע. אחת העמוסות שהיו לי אי פעם. לא הייתי רוצה להתחיל בשינןי שיערער אותי אלא רק שיתמוך ויהווה משענת. לא חושבת כלל על טיפול פביכואנליטי או קוגנטיבי. התנהגותי. אני חושבת שזה בדיוק מה שאני צריכה. אבל.. מה דעתך. באמת אפשר להשלים עם כאב הלב הזה. לא בטוחה

עברתי הפלה לפני כשנה אני בת 25. מאז אני חוששת שלא אכנס להיריון ושתפול עליי קארמה רעה בגלל ההפלה שעשיתי. אני מודעת לזה שהכול בראש שלי. אבל אני חוששת שלא הכנס להריון ועוד יותר מפחיד אותי שאחפז ואביא ילד רק מתוך הרצון לדעת שהכול בסדר איתי ולא מתוך באמת רצון שלם. אני באמצע החיים. יש לי בן זוג תומך אבל אני לא רוצה עדיין להביא ילדים. אני סובלת מחלומות רעים, לא בוכה, מאופקת יש לי כאבי ראש וסחרחורות ואני חושבת שאני נמצאת בסוג של דיכאון מאז ההפלה. כאב לב שלא מרפה ממני. מה עליי לעשות? להתחיל לטול כדורים לשיפור המצב רוח? למי פונים במקרה כמו שלי? רוב תודות

שלום,אני בת 27 בשבוע ה-33 להריון.נכנסתי להריון(בלתי מתוכנן)מהחבר שלי,בהתחלה היה לו קשה עם העובדה שאני ממשיכה עם ההריון,אך ברגע שהבין שלקחתי החלטה סופית הוא תמך בי ואף החלטנו להתחתן,התחתנו לפני חודשיים..אך בגלל המצב הכלכלי(אני לא עובדת)וגם בשביל העזרה מההורים לאחר הלידה,אני מתגוררת אצל הורי והוא אצל הוריו.לא יוצא לנו לבלות יחד כזוג נשוי,הוא משתדל לבוא לבקר אותי,אך אני מרגישה שזה מתוך מחויבות ולא מתוך רצון להיות איתי.לאחרונה נוצר ריחוק בנינו ולפני יומיים היה לנו ריב רציני ומאז אנחנו לא מדברים,בנוסף יש לי אח גדול(בן 39)עם הפרעות וחרדות,בעבר הוא היה עושה הרבה בלגן בבית,מתפרעה,מאיים על השכנים ועוד..עד שהוא נלקח בכוח לטיפול נפשי שם קיבל טיפול תרופתי,כשהוא חזר הוא היה יותר רגוע אך עדיין עם החרדות שלו(שמאוד משפיעות על חיי המשפחה),הוא עזב את הבית,השכיר דירה והתחיל לעבוד(מה שנתן לנו רוגע בבית אחרי המון זמן),חודש לפני החתונה שלי הוא החליט לחזור לבית ולהסתגר פה,24 שעות ברציפות הוא לא יוצא מהבית,הוא אומנם "שקט" יחסית לפעם,אך הנוחחות שלו משפיע לרע על הבית והוא יוצר אווירה לא נעימה בדרכים רבות.במשך חיי הוא תמיד דאג לי כאחותו הקטנה,אך הוא עשה הרבה דברים שגרמו לי לפתח כלפיו יחס שלילי,לפני כשנתיים שהורי הסבירו לי שהוא סובל מהפרעות,נסיתי לתמוך ולהתחבר אליו..אך לאחרונה איני יכולה לסבול אותו יותר וכל מה שהדחקתי לגביו מציף אותי עכשיו,יש לי כלפיו זעם עצום עד כדי כך שאיני יכולה לסבול שהוא לידי,איני יכולה לשמוע את הקול שלו ואת הצעדים שלו וכל מה שאני ומשפחתי סבלנו ביגללו מרבית מהיום מתריד את ראשי,בגללו אני לא מביא חברות לבית (הוא נהג להתריד אותן)ואף התרחקתי מכולם ואין לי רצון וחשק לדבר עם אף אחד,מרבית מהיום אני לבד והדבר היחיד שמשמח אותי ונותן לי תקווה אלו התנועות של העובר והלידה שאני כל כך מצפה לה,אך המצב כרגע גורם לי להרבה תסכול,כעס,עצב,בכי ומצבי רוח משתנים..האם זה ביגלל ההורמונים? האם אחרי הלידה אני אוכל לקבל את נוחחותו של אחי בבית? האם יש סיכוי לחיי הנשואים האלו למרות שאנינו גרים יחד? בדרך כלל אני בן אדם רגוע ומביו,ומאז ההריון אני מרגישה שהשתנתי ושאני חסר מנוחה,מותרדת,חסרת סבלנות וכעסת בקלות כמעט על כולם.זה יעבור אחרי ההריון? והכי חשוב לי לדעת עם התסכול שלי והתקפי הזעם משפיעים על העובר? בתודה חלי.

תודה.

שלום. אובחנתי בעבר כסובלת מציקלותימיה וטופלתי בליתיום ופריזמה במינון נמוך. הפסקתי את נטילתם לקראת טיפולי פוריות. כיום אני בשבוע 17 להריון. אני סובלת מהתפרצויות בכי, רגישות יתר לרעשים ושינויים בשינה, חרדה ובכל זאת ממשיכה לתפקד- לעבוד וללמוד (גם אם בחוסר חשק). אנשים בסביבתי חשים בשינויי מצב רוח והעירו לי שאני נראית מוטרדת, היסטרית ועצבנית. איני יודעת אם זה דכאון או תופעות של ההריון. מבחינתי- כל עוד איני סובלת ממחשבות אובדניות "אני בסדר".הדר' שלי ממליצה לחזור לפריזמה במינון נמוך.אני נרתעת מהרעיון שהעובר יקבל פריזמה. שאלותיי הן: האם במצב שתיארתי יש צורך לחזור כבר עכשיו לטיפול תרופתי או שעדיף לחכות עד לאחר הלידה? האם העובר יסבול יותר מהחרדתיות ומהבכי שלי כעת מאשר אם יקבל מינון נמוך של פריזמה? תודה מראש יונית

שלום, ברצוני לדעת היכן ניתן לקרוא ולקבל מידע, לגבי פסיכוזה לאחר לידה? מצבים יותר קיצוניים, של דיכאון לאחר לידה. תודה.

שלום רב. לפני 4 חודשים עברתי לידה בשבוע 23 עקב תסמונת דאון. היום אני בהריון שבוע 8 ונמצאת בחרדות קשות לעניין העובר ומה הולך להיות. כל 5 דקות בממוצע משנה דעתי אם לעשות סיסי שליה או מי שפיר. אם סיסי שליה והכל בריא והעובר יפול....אם מי שפיר ושוב יש תסמונת דאון ושוב לעבור טראומת לידה קשה. הדבר משפיע על הבן הגדול שלי בנוסף לכך שאני כל היום מקיאה וחלשה (אולי יש מומנטום נפשי בהקאות בנוסף לתסמינים הרגילים). אני בקושי מתפקדת ועסוקה כל היום בלחשוב מה יהיה. מה טוב. מה לא. מה לעשות????? לציין כי יש לי תמיכה מלאה מבעלי וכל שיגעון חדש הוא נותן לי יד חופשית ולא מקשה כלל.

שלום, אני בשבוע ה-25 וחשה כבר מספר ימים הדרדרות הדרגתית במצב הרוח שלי המלווים בהרגשת בחילה, כאב ראש, חוסר תאבון וחוסר חשק לעשות דברים. בעבר חוויתי מצב של דיכאון ואני מאד חוששת לחזור לשם. מה ניתן לעשות? האם זה מצב טבעי שיעבור מעצמו ושנשים רבות חוו זאת בעבר? האם זה נובע בהכרח מההריון? אשמח לעצתך

היי תמר , אני חצי שנה אחרי הלידה הראשונה שלי, גם אני סבלתי מתופעות של " דיכאון" לפני הלידה ( לקראת סוף ההריון ) ולאחריו , היה לי קשה להסתגל לשינוי הגדול, אני אישית פניתי לרפואה המשלימה וטופלתי בפרחי באך, לי זה עזר בצורה מדהימה! מאז הבטחתי לעצמי לעזור לאחרים שנמצאים באותו מצב, אם תרצי עוד מידע , תפני אלי למייל אני אפנה אותך למי שעזרה לי . [email protected]

יש לי ילדה בת 4 מדהימה ואני בהריון בשבוע 23 ההריון הזה התחיל ממש על רגל שמאל הרגשתי כל כך רע ולא קמתי מהמיטה שבועות רק הקאתי והמצב הזה גרם לי אפילו לא לרצות בהריון הזה למרות שכל כך חיכתי לו כרגע אני בחרדות אני מפחדת שיקרה לי משהו בלידה ואני ישאיר את הילדה לבד אני עצובה מדוכאת כל דבר גורם לי לבכות ובעלי פשוט מזלזל באנשים חלשים וכאני נשברת הוא פשוט מתרחק במקום לתמוך בי הוא לא מבין אותי בכלל נכנס ללחץ ועצבים עם לא ניקיתי או סידרתי והאמת אין לי כוח וחשק לכלום וכשלא הייתי בהריון ממש הוא היה שיח סעודי פינקתי ודאגתי לו ומעולם הוא לא עזר לי בכלום ועכשיו הוא עושה הכל בכעס ואין לי כוחות להתמודד גם איתו עכשיו למרות שהסברתי לו אלפי פעמים מה עובר עלי אבל אני מדברת לקיר בכל אופן רציתי לדעת למי לפנות כדי שיעביר לי את התחושה הזאת ושהחיים שלי יוכלו לחזור למסלול שפוי יש לי ילדה לגדל שהיא החיים שלי ובשבילה אני חייבת להתאמץ ואגב אני בכללית

בתי נכנסת לחודש שמיני הריון ראשון. כבר כמה חודשים שהיא בחרדות חזקות ודיכאון. לא לקחה מעולם תרופות לדיכאון. היינו בייעוץ אצל פסיכיאטרית והיא לא המליצה לקחת תרופות בהריון. מאז המצב עוד התדרדר ואני חוששת מאד שאחרי הלידה היא תכנס למצב בלתי הפיך. אין כל אפשרות לקבל טיפול בחודש שמיני?

שלום, אני בת 22, בהריון בסיכון גבוה (תאומים) שבוע 9. בעברי הפלה מוקדמת טבעית. בד"כ אני בן אדם דאגן, אבל בהריון הזה זה החמיר מאוד. אני ממש שקועה במחשבות כל היום, ודואגת לעוברים בלי הפסקה. אני מודעת לכן שאבדן ההריון הקודם משפיע עליי ולמרות שעברה שנה מאז במהלך כל השנה ניסיתי לשכוח ממה שהיה והצלחתי חלקית. אבל עכשיו נראה שהדאגות מחריפות. אני מפחדת כל הזמן שיש דופק, מס' פעמים פניתי לרופאה בטענה של כאבים שונים רק כדי שתפנה אותי לאולטראסאונד ואוכל לוודא שהכל בסדר. אני כבר משתגעת!!! שכבתי בבית כמה ימים עקב חופשת מחלה וממש הרגשתי דכאונית כל היום! לא מתחשק לי לאכול (למרות שאני מודעת לחשיבות) ושום דבר לא משמח אותי! בעלי מנסה לתמוך אבל לא כ"כ מבין מה עובר עליי אני לא מעוניינת לקחת תרופות כלשהם, וגם לא בטוחה שאני צריכה פסיכולוג או משהו. רציתי לדעת אם זה נקרא דכאון או שזה אופייני והגיוני לאחר מה שעברתי?? ובכל מקרה איך ומה כדאי לטפל?? אני מבינה שזה עלול לגרום חלילה נזק לעובר, האם כדאי לקבוע תור לרופא רק בשביל לספר לו על הבעיה? זה ישנה משהו? תודה רבה!!!

שלום רב אני בת 30 ,אמא לילדה בת שנתיים ונמצאת בשבוע 24 להריוני. בהריון הראשון חויתי אפיזודה דיכאונית מתמשכת במהלך כל ההיון כמעט , גם לפני ההריון הייתי מטופלת בויפקס עקב OCD (מחשבות)רק שבהריון הקודם , למרות שלא הסקתי לקחת , לא ממש עזר . הייתי בטיפול קוגנטיבי ולא הרגשתי שממש עזר , זאת אומרת הבנתי את המקור לדיכאון והבנתי שאין צורך להלקות את עצמי על התחושות והמחשבות , ושאני יכולה לאפשר עצמי את כל הדברים הללו מבלי לחוש אשמה . לאחר הלידה היה בסדר ואני אמא נהדרת . בשבועות האחרונים , שוב חלה הדרדרות . אני לא ישנה , יש לי התקפי חרדה והתקפי בכי, אין תיאבון והגוף כל הזמן במתח . אני עדיין לוקחת את הויאקס במינון המקסימאלי, אך ללא הועילץ אני מבינה שהדיכאון בא כתוצאה מההורמונים של הריון ושזה פיזי לגמרי , אבל מאוד קשה לי לתפקד עם התחושות האלו. מאוד קשה לי שבעלי והבת שלי רואים אותי בוכה מבלי לשלוט בעצמי. מה לעשות???

שלום לך היום גילתי שאני בהריון, ואני כבר כ-3 חודשים נוטלת את הכדור 10 מ"ג רציתי לדעת האם זה בסדר להמשיך אם הכדור, או להפסיק, ואם יש תופעות לעובר שזה משפיע עליו מה לעשות?

שלום, רציתי לברר האם יש מניעה לנסות להרות בעת נטילת Anafranil 25mg ליום. תודה מראש.

נראה לי שאני מבדיכאון.אין לי תאבון בכלל אני יכולה לא לאכול איזה יומיים ככה. בהריונות הקודמים הרגשתי טוב והיה לי תאבון... מה קורה לי עכשיו?יש לי בחילות איומות כאילו בא לי להקיא ואני פוחדת להכניס אוכל לפה שאני לא יקיא.האם מרוב מחשבות ודאגות אין לי תאבון או זה משהו רפואי שצריך לבדוק?

היי, אני רוצה המלצה לפסיכולוג מכבי לטיפול בחרדות , אני חצי שנה אחרי לידה בחודש רביעי התינוק שלי נפטר בגיל חודש וחצי לאחר חודש וחצי של אשפוז לאחר ניתוח קשה במיוחד והפחדים לא עוזבים אותי אני מאוד חרדה לאיזה פסיכולוג אני צריכה ללכת יש המון קטגוריות אני לא מבינה בזה בכלל והנציגים של מכבי לא כל כך "מתעניינים" למה אני ללכת יש מישהו מומלץ אני גרה באזור המרכז -בת ים-חולון-ראשל"צ

שלום אני בת 20 בהריון שני בשבוע 18. ההריון הראשון שלי נגמר בלידה מוקדמת של עובר מת בסוף השביעי. לאחר הלידה (לפני חצי שנה) נכנסתי לדיכאון ובהפרש של שלושה חודשים לערך נכנסתי להריון בשנית. כרגע אני עדין בדיכאון וחרדות ולא מצליחה להשתחרר מיזה בעלי מנסה נואשות לעודד אותי. רציתי לדעת האם הדיכאון שלי משפיע על העובר? האם כדאי לי ללכת לטיפול? האם יש לך משהו להמליץ עליו באילת? תודה מראש

אני הריון שבוע 31 הריון ראשון נשואה לבעל בן 30 עובד ולפני שנה התחתנו גיליתי לבד שהוא סכיזופרן אף אחד לא יפר לי ר ידעתי שהוא לוקח כדורים כי הוא יפר כבר 5 שנים נוטל כדורים ופעם בחודש מטופל אצל פסיכיאטר יש לו לפעמים התפרצויות קצת מפחיד התחלתי רק בשבועיים האחרונים להתעסק בזה מהפחד שמה יעשה לתינוקת משהו או לי או בכלל הוא שפוי מתפקד הכל השאלה היא האם ניתן לחיות ככה?או שמה זה מסוכן?התחלתי לחשוב על שיהרוג כי זה נפשי נכנתי לחרדות ופחדים האןם ניתן לדאוג? או שתוכלי לעזור לי בזה?

אחרי שבוע במיטה,ותקופה ארוכה מאוד קשה שעדיין נמשכת..תקופה לא פשוטה. בעלי ואני הלכנו לרופאת משפ' והיא הביאה לי רסיטל.היה לי דכאון בעבר אבל תמיד הייתי חזקה ולא הצטרכתי כדורים ידעתי לצאת מזה לבד. קראתי שרסיטל נוסה על בע"ח ויצא שהוא לא אמין,היו תופעות של מומים וכאלה.. אני יעדיף להסתדר לבד עם החרדות אם יש סיכוי למיליון אני יעשה נזק.. מה את יודעת על רסיטל??? תודה

שלום, אני בת 35 אמא לארבעה ילדים , לפני כשלושה חודשים ילדתי עם הבדל של שמונה שנים בין הילד השלישי לתנוקת , ההריון עבר בסדר יחסית אך לקראת סופו התחילו החרדות של הלידה ובמהלך הלידה שעברה טוב ברוך השם, הבעיה היא שבמשך הזמן החרדות התעצמו, איבדתי את החשק המיני , אני מרגישה פחות מאושרת האינטרקציה עם בעלי לא הכי טובה ולרוב באשמתי אני כל הזמן עצבנית והוא מצידו במקום להרגיע משיב לי בעצבים, רוב הויכוחים שלנו הם על חינוך הילדים (אני רוצה לציין ששני בניי עם בעיות קשב וריכוז ובתי הבכורה מתמודדת עם מחלת הפסוריאזיס) ובנוסף אני מניקה באופן חלקי (רוצה יותר אבל לא הולך) ולאחרונה חשה לא כל כך בטוב הרבה כאבי ראש, סחרחורות חוסר שיווי משקל וירידה ענקית במוטיבציה, אני רוצה לציין שאני עובדת על עצמי באופן פסיכולוגי לנצח את המחשבות הרעות אך לא תמיד זה מצליח אודה לכם על תשובתכם

שלום ! אני סובלת מדכאון לאחר לידה, האם ניתן לקבל המלצות למטפלים בתופעה מאזור חדרה. תודה.

שלום רב, אני 4 חודשים אחרי לידה,שעברה בניתוח קיסרי אחרי רעלת הריון , מאז הלידה אני חווה כל מיני חרדות מוזרות לגבי החיים, ואין לי חשק לעשות כלום במהלך היום, ולפעמים אני סתם בוכה או מסיבה מסויימת שאני לוקחת אותה קשה מדי, אני כל הזמן מתווכחת עם בעלי, לא סומכת יותר מדי על אנשים שיהיו עם הילד שלי חוץ מבעלי ואמא שלי....קשה לי מאוד מאוד....ונורא קשה לי לפנות לייעוץ אני לא מצליחה לסדר את הזמן עם העבודה והילד....ואני גם קצת מתביישת.... אשמח אם תעזרי ....מה אני יכולה לעשות כדי להקל על המצב...תודה רבה...

שלום ד"ר שרון, הייתי שמחה לקבל את עזרתך. אני 4 חודשים אחרי לידה. מאז הלידה יש לי מדי פעם התקפות של חרדה כאילו אני הולכת למות. בעקרון, הלידה התחילה כלידה רגילה אבל כשהגעתי לבית חולים חששו שהעובר במצוקה ולבסוף החליטו על ניתוח חירום. ברוך השם, התינוק שלי בריא והוא מתפתח טוב מאוד. הבעיה היא אני... אני נכנסת למין פחד כזה שהולך לקרות לי משהו ולא יהיה מי שיטפל בילדים חלילה. לפעמים אני מכינה משהו מראש, כמו ארוחת צהריים למחר, ואז אני חושבת שטוב שהכנתי את זה כי אני לא יהיה פה. לפעמים אני גם מפחדת לישון, כי אולי אני לא אקום... לאחר הלידה ממש זה היה מאוד קשה לא להרדם כי הייתי עייפה אבל אז הייתי מבקשת מבעלי שיתקשר להעיר אותי ורק אחרי זה הייתי מצליחה להרדם. קצת קשה לי להסביר את מה שאני מרגישה כשאני נכנסת לפחדים האלה אבל זה בגדול. בשביל להרגע אני פשוט מדברת לעצמי שהכל בסדר ושהילדים בסדר וכו'. עוד משהו, חשוב לי להבהיר שהתאבון שלי בסדר, לא חשבתי לרגע לפגוע בתינוק חלילה ולא היו לי מחשבות אובדניות. כך שזה לא נראה לי כמו דיכאון אחרי לידה. אני מאוד אשמח לקבל את עזרתך. שרית.

אני בשבוע 34 מתחילת ההריון אני מרגישה מסוגרת אני בוכה הרבה אני מרגישה שהעולם נחרב עליי כל יום אני ובעלי רבים המון אני לא אוהבת לצאת מהבית ניתקתי קשר עם חברות אני בקושי מדברת עם ההורים שלי עם אחותי אני עצבנית נורא אני לא מצליחה להביא את עצמי ללכת ללימודים בצורה רציפה אני מבריזה המון אני בקושי מתפקדת בעבודה אני לא יודעת מה אני אעשה עם הילד כשיוולד איך אני אתמודד עם הכל אין לי חשק לכלום חוץ מבעלי אף אחד לא יודע מה עובר עליי הוא גם לא ממש יודע כי אני לא משתפת רק מה שהוא רואה כלפי חוץ מבחינתו אני משתגעת וזה בגלל ההריון אני חושבת שהוא מאמין שזה יעבור עם הלידה אבל אני מרגישה שזה רק יחמיר.אני כל הזמן מרגישה מכוערת שאין לי משמעות לכלום אני כל הזמן רוצה שהוא יהיה לידי ואיתי וכשהוא איתי אני רוצה שילך.. אני לא יודעת מה לעשות.. ואני לא רוצה שאף אחד יידע אני לא מספרת לאף אחד מה גורם לי להרגשה הזאת אני גם לא בטוחה אבל אני חושבת שזה לחץ מההריון מהלידה מהנישואים מהמשפחה שלי ושלו שיש הרבה לחץ מהמגורים שלנו (אני נורא רוצה לעבור) מהלימודים מהעבודה עם המשפחה מחוסר ההבנה של כולם כלפיי והכי גרוע מחוסר ההבנה של בעלי שציפיתי שיהיה כל עולמי אבל אני כל הזמן נפגעת ממנו ואני יודעת שעל רב הדברים אני מגזימה ואני לא אמורה להעלב אבל אני כל הזמן נעלבת וכל הזמן מחכה שהוא יחמיא שהוא יעריץ אותי רק התגובות שלו גורמות לי להרגיש יותר טוב ולזמן קצר אני לא מאמינה לו כשהוא מחמיא אבל הוא הדבר הכי חשוב לי ואני רוצה שהוא יהיה סביבי כל הזמן אני מרגישה מטומטמת בחיים לא הייתי בנאדם תלותי ובטח שלא עד כדחי כך..אני כל הזמן בוכה בגלל זה ואני שונאת את עצמי ואת כל מה שבסביבה אני יכולה להמשיך לכתוב עוד עמודים אבל זה סתם.. רציתי לדעת רק אם אני בדיכאון או לא

די קשה לי להיפתח ולדבר על זה. היא חשבה שאולי זו בעיה בבלוטת התריס ושלךחה אותי לבדיקות. הכל יצא תקין אז היא מיהרה לרשום לי כדורים (ציפרלקס). שאלתי אם יש מסגרת טיפול אחרת שאינה תרופתית במסגרת הקופה והיא אמרה שלא. נשמע הגיוני? (בדיוק קנינו דירה והוצאות רבות על רפואה פרטית הן די פריוילגיה...)

שלום, זהו ההריון השני שלי, יש לי בת בגיל 1.8, ואני בת 39. מה שמאפיין את מצבי כרגע בעיקר עייפות וחוסר באנרגיה, קשיי שינה (שקיימים גם בלי קשר להריון כבר שנים עם הטבה בשנה וחצי האחרונות), התכנסות בעצמי, ופחד להשאר לבד. חוויתי המון מתחים בהריון הזה כמו בעיות רפואיות (אלרגיה חריפה שהופיעה בשליש הראשון), מעבר דירה מעיר ליישוב שגזל ממני המון אנרגיות, טיפול בבת שחולה הרבה, מקום עבודה בחוסר וודאות לעתיד ולפעמים קשיים בזוגיות. אני בוכה די הרבה, ויש לי קושי להתמודד עם מצבים לבד, רוצה שבעלי יהיה לצידי כל הזמן אפילו על חשבון העבודה שלו. האם את רואה פה תסמינים של דיכאון? או משהו אחר? האם זה מגביר את הסיכון לדיכאון אחרי לידה? אשמח לתשובתך ואדע איך להמשיך הלאה עוד לפני הלידה. תודה רבה

שלום רב, אני אמא ל-3. כחודש אחרי לידה. לאחר הלידה הראשונה סבלתי מדכאון ונטלתי תרופות. אחרי הלידה השניה היה בסדר. היום אני מרגישה שוב את תחושת סוף העולם. שנגמרו לי החיים, איך בכלל אצליח לחזור וד פעם לשיגרה, לעבודה תובענית, בעוד 3 חודשי? התינוקת בקושי ישנה בלילות. גם ביום השינה לא רציפה. אני לא מצליחה להשלים שינהביום נראה לי שמרוב חרדות אני לא מצליחה לישון. עוברות בי מחשבות איומות, מאובדנות ועד מסירת הילדה לאימוץ. ברור לי שאני לא יעשה את זה אבל זה עובר בראש בשעות קשות. אני מקבלת עזרה רבה מאמא שלי אבל זה לא זה. אני חשה אכזבה מהילדה, תחושות אשם ועצב ביחד. אני מניקה אבל לא נראה לי שזה קשור. אני לא יודעת אם אני יכולה להתחיל ליטול את הרסיטל שלקחתי עד להריון. אני גם סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס. מה עושים?

שלום, אני בשבוע 34, אתמול הייתי אצל אחות ההריון לבדיקה שגרתית של לחץ דם וחלבון בשתן.הבעיה שלי היא שאני נכנסת לחרדה איומה מבדיקת הלחץ דם (מבדיקה עם עצמי- אני לא מצליחה להבין את מקור הפחד העצום)כתוצאה מזה הדופק שלי הרקיע לשחקים 140 לדקה ועקב כך רצו שאלך למיון - דבר שבעצמו גרם לי להתחיל לרעוד.בסופו של עניין לקחתי על עצמי את האחריות והלכתי הביתה והרגשתי הרבה יותר טוב. אני יודעת בתוכי שהדופק הנ"ל אינו תוצאה של בעיה בריאותית אלא פשוט לחץ וחרדה איומים.ביום יום אני די רגועה ושמחה בהריון .כרגע מרגישה כאילו נוצר עבורי מעגל קסמים שאני לא יכולה לצאת ממנו וחוששת מאוד מהביקור הבא במרפאה.האם יש לך רעיון מה אני יכולה לעשות על מנת להרגיע את עצמי??

לימי שלום רציתי לעודד אותך ולהגיד לך שאין לך מה לחשוש לקראת סוף ההריון אני בהריון בחודשים ראשונים ואני חוששת שהכל יעבור בשלום אם הגעת כמעט לסוף ההריון אז צריכה רק לשמוח שהכל עבר בשלום ולא צריך לחשוש כשאישה יולדת היא להפך מורידה מעצמה את העומס ואת המשקל הכבד שסחפה 9 חודשים ויש לה יצור כל כך מהמם בבית שהיא יכולה 24 שעות ביום להסתכל עליו ולא כמו שהוא נמצא בבטן והאישהרק סובלת מהקאות כאבי ראש וכל התופעות לוואי בהצלחה

אני משתמשת מזה כ- 3 שנים ברסיטל. האם מותר להשתמש ברסיטל בהריון? מתכננת הריון

היי ליבי.ילדתי לפני חודשיים תינוקת ושמה גם ליבי,בשתי הבנות שתיתי רסיטל כי בלי זה לא יכולתילקחתי יום כן ויום לא.הלואי הלואי והבת השניה שלי תיהיה תינוקת טובה שקטה נינוחה רגועה כמו הראשונה.בהצלחה

אני בהריון בשבוע 25. לפני כשלושה חודשים התחלתי לעבוד בעבודה חדשה. למרות שאני מודה למקום שקיבל אותי אפילו בידעה שאני בהיריון, קשה לי מאוד במקום העבודה. אני ממש סובלת שם. העבודה מאוד מלחיצה, רוויה במתחים ובצעקות מצד המעסיקים. מאז שהתחלתי לעבוד אני מרגישה ממש רע ובטוחה שמפתחת דיכאון. אני טיפוס דיכאוני מטבעי אך מעולם לא אובחנתי וקיבלתי טיפול. אף במשפחתי יש רקע נרחב של דיכאון. מה עליי לעשות? אני בוכה ועצובה כל הזמן וממש איבדתי את שמחת החיים, לא סוגלת לשמוח ולהנות מכלום. סובלת מקשיי שינה המתבטאים בהתעוררות מוקדת לפנות בוקר ובאמצע הלילה (למרות שאולי ניתן לשייך זאת פשוט להיריון) אך לא מסוגלת לעזוב את העבודה. אני בדילמה רצינית מכיוון שחבל לי לאבד את כל הזכויות- חופשת לידה ודמי אבטלה כאשר אתפטר מהמקום. האם דיכאון עקב מקום עבודה הינו עילה סבירה לבקש שמירת היריון? אני מניחה שלא אך כבר ממש אובדת עיצות. אשמח לעזרה

שלום רב שמי ס ואני בת 37 בתחילת הריון שבוע 8 חייתי עם בן זוג כ- 7 חודשים. בזוגיות טובה ויציבה. בן הזוג שלי קטן ממני ב- 4 שנים בן הזוג שלי החליט, בגלל מספר סיבות שהוא לא רוצה את ההריון בעיקר הוא טוען שהוא אינו מוכן נפשית לזה. זה אני רוצה הריון זה היה כל הזמן ידוע ועובדה שהוא שיתף פעולה. אני עזבתי את הבית (זה הבית שלו) וכרגע מחפשת איפה לגור הוא לא רוצה שום קשר איתי או עם הילד/תהליך ההריון אני עוברת משבר כי לא חלמתי שכך יהיה. שאולי אהיה אמא חד הורית. כל המציאות שלי התהפכה לי יש לציין שאני לא מוכנה לבצע הפלה. אשמח לעצתך ס

שלום לך, הלידה של אישתי היתה לא קלה תחת סיכון לתינוק והסתיימה בניתוח קיסרי. אחרי הלידה עברה גם נקע ברגל ושהתה במחיצתה של אישה על סף אובדן חייה בידיה, בחדרה. ויש להם קצת רקע דכאוני בבית למיטב ידיעתי. יש לציין שההריון של אישתי בא דיי מהר לאחר ההכרות שלנו ויש עוד לציין, שהיה לנו קשיים בזוגיות שהלכו וגברו לקראת הלידה. אישתי הפכה לגל של עצבים רציף. ולאחר הלידה זה הלך והחמיר, לי לא היה מושג וחצי מושג על המושג דכאון לאחר לידה ולכן הוספתי אש למדורה בחוסר הבנתי את מצוקתה של אישתי (באם היה שם - למעשה ודאי שהיתה כמו לכל אישה לאחר לידה). נכון להיום אישתי עזבה את הבית עם התינוק החדש, ואני קרוע לחלקים קטנים. היא מאשימה אותי בהאשמות חסרות שחר, בניהם שאני רוצה לגנוב לה את הכסף המשותף שלנו ופעלה בנושא לסגור לי אפשרות להשתמש בו (מה שלא שינה לי כהוא זה), שאני ואימי רוצים לקחת ממנה את הילדה ולתפור לה תיק (אין לי מושג מאיזה סוג)ועוד דברים שהיד שלי מתביישת לשכתב כאן... למעשה השאלה שלי, האם אילו באמת תסמינים של דיכאון לאחר לידה? ומה אפשר לעשות (נכון להיום יש נתק והמשפחה שלה לא מאפשרת לי להגיע אליה להרגיע אותה או לבקש ממנה לבדוק את המצב ולהיפך רק מלבה את האוירה עוד יותר)?

חשבתי שדוקא הזכרתי תופעות: א.סף הגירוי שלה עלה, וצעקות וצרחות היו קבוע בבית לאחר הלידה על כל מילה שלא במקום, והייתי מסולק מהבית הרבה פעמים. ב.הרבה גורמים אמרו שהיא עצובה לאחר ההריון והעיניים כבויות (בהתחלה יחסתי זאת לעצמי, אולי אינה מאושרת איתי). ג נמצאת קבוע במיטה. ד.חרדות שאגנוב את הכסף שלנו הובילו למעשים מצידה שלא בידיעתי מול גורמים שונים הלוך ושוב בעודה מצטערת על מעשיה מדי פעם. ה. חרדות שנקח אני או אימי את התינוק ממנה, או חרדות שאני ואימי מתכננים עליה דברים שאין לי מושג מה הם אפילו. ו.טיעונים שאני מסוכן לתינוק. ז.עקב כך היתה ישנה עם התינוק כל היום על הידיים, 24 שעות. ועוד..

אשתי בהריון והתנהגותה השתנתה מאוד כל הזמן היא מוטרדת מעניין המגורים (אנו גרים בדירה קטנה 2 חדרים) על רקע זה בעיקר, יש כל הזמן ויכוחים הפולשים לריבים,השפלות והאשמות.כמו כן היא כל הזמן מתלוננת על עייפות וקשיים ובעיקר ישנה.הפסיקה לנהל את פעילויות הבית. מסתגרת בחדר, מנתקת קשרים חברתיים ומסננת חברות שמתקשרות אליה. היא לא רוצה לצאת מהבית בטענה שקשה לה וכל הזמן רוצה שאהיה לצידה. תחושתי שהיא בדכאון האם יש אמת בדבר ומה עלי לעשות למי לפנות?

לעיתים אני מרגישה שכולם נעים מולי כמו היה קיר זכוכית מבדיל ביני לבינם .... לעיתים יש ימים שאני ממש מרגישה כל מוח מתרוקן לי ואני נעה עם השכל בלבד . התחושה הזו התעצמה בתחילת ההריון ולאחר הלידה פעם עוד המחשבות שלי ניצחו והייתי יכולה לשנות בקלות עצב ודכאון לימים אופטימיים . אבל עכשוו בגלל שחיקה של החיים . המחשבות שלי חוזרות על עצמם אותו עניין בלי יכולת אמיתית לנער אותם מעליי ולהתמקד בסדר היום הנכון לחיים תקינים . פעם לא בכיתי . הייתי פשוט לעיתים מנותקת רגשית היום אני בוכה בקלות מכל דבר קטן .עצב עסוקה במחשבות על הסבל בעולם הזה ו ממש מתרגשת מכל כאב שקורה לי או לאחרים חוץ מזה אני מתעצבנת בקלות-- תגובות אימפולסיביות אומרים לי שאני לא מקשיבה אומרים לי שאני לא מישירה מבטי למי שמדבר איתי גם כאשר לעיתים אני נמצאת בתקופה חברתית טובה . כאשר הקשר קרוב אליי אני מרגישה פחד ממחוייבות וקשר קרוב מדיי . וכך אני חמה חברותית אבל מאד שומרת מרחק כי כך יותר נוח לי אבל ברור שהייתי מעדיפה חברה . מאחר ואני מעולם לא טיפלתי בעצמי (אדם עצמאי ואסרטיבי ) נראה לי שארצה להתחיל עם כדורים ביחד עם טיפול איזה כדורים אתה חושב שיתאימו לי ? ואיזה טיפול ?????.... אני לא אוהבת להתפלסף על החיים שלי יותר מדיי יותר מתאים לי שאולי יכנס לי למוח זכרונות טובים או היכולת להיות בקשר זמן רב אני ממש מעולם לא החזקתי בקשר או בעבודה יותר משנה ואני כבר בת 40 יש לי ילדים ואני גרושה