עייפה לאחר מריבה עם הבעל

לד"ר יוסי אברהם שלום, אני רוצה לנסות להעביר לך את המצוקה הנפשית בה אני נמצאת כאשר אני רבה עם בעלי. כשהמריבה עוברת לטונים גבוהים - כשבעלי פוגע בי הוא חייב להבין זאת איכשהו. להבין שהוא פעל לא נכון לכן אני צועקת עליו בגלל שאני חושבת שכך אצליח להבהיר לו את חומרת המצב ש"יתעורר". (נסיתי במילים יפות ובשקט והוא אדיש כלפי וזה משגע אותי). הוא צריך לדעת את הגבול שלא שווה להביא אותי לידי בכי וקריזה של צרחות זה לא שווה את ההרגשה הזו ובלבד שישים לב על איזו שטות בכלל הוא רב איתי (נראה לי שהוא אולי נהנה מזה) לחילופין, הוא צועק עלי בחזרה ומבקש שאשתוק כדי שהשכנים לא ישמעו ולא מוכן להתייחס אלי עד שארגע וכשאני מדברת אליו הוא לא מישיר מבט אלי בכלל ואני מדברת אל המצח שלו וזה מאוד משפיל לדעתי וזה עוד יותר "מרתיח" אותי הוא ממש מתעלל בי נפשית. לא זו בלבד שהוא לא עשה את מה שבקשתי ממנו (תאמין לי זה רק לבוא לעשות על האש עם דודתי שהוא לא סובל זה ידוע במשפחה מה לעשות אבל תהיה שם עוד משפחה אבל הוא לא חייב להראות זאת) גם בכיתה יש אנשים שאנחנו לא אוהבים אבל מפנימים ...ולי לא נעים שהוא לא יגיע שוב.בפסח הדודה הזו אישה בודדה, משפחתי ביקשו ממנו להחזירה ומאחר והיה ברשותינו רכב של אחיו הוא לא הסכים) ואני באמת לא מכריחה אותו לבוא איתי לכל ארוע רק שהפעם זה ממש חשוב לי אחרת זה יראה שהוא מושך את הריב מפסח וחבל לי משפחה יש רק אחת. יוצא מכאן, שבכל ריב הוא משוכנע תמיד שהוא צודק ואין עם מי לדבר! אני מסבירה לו שלא ייתכן מתוך 6 שנים חברים (שנתיים וחצי נשואים) לא ייתכן אף פעם מצב כזה שבכל ריב שהוא יצא הצודק - והוא בשלו. בגלל שצרחתי עליו אז לטענתו אני משוגעת (כן, הוא זה שהשתחרר מהצבא על נפשי) לא אני! אני מצפה שהוא יגלה רגישות וחבל שרק אחרי הסצנה הזו הוא מוכן לבוא (לי כבר אין כח ולא בא לי) ואני יודעת אילו סצינות הוא יעשה לי שם הוא לא חברותי במיוחד ואני כבר מכירה אותו הוא מסוגל להוריד את הראש יאכל את הפיתה שלו ולא יצור קשר עם הסובבים אותו אני פשוט מתביישת בו. אני אדם חברותי והוא ילד קטן (29) שמשחק משחקים - פשוט גם משפחתה של אחותי יהיו שם. ולפני 3 חודשיים כשאחותי עמדה להינשא הייתה ארוחה משפחתית כזו לפני חתונתם הוא גם לא הגיע והייתי צריכה לתרץ. אין לי פנים גם הפעם להגיד שיש לו מבחן ובגלל זה הוא לא הגיע. באמת הוא ידע על הארוע הזה לפני שבוע זהו יום שבתון לסבול הוא בטוח לא יסבול. למה זה צריך ללכת בדרכים כאלה קשות? למה שאסכים שהוא לא יבוא הפעם ואלך לבד? אני רוצה לציין שלאחר הריב הוא עשה לי טובה ואמר שהוא יבוא איתי אבל זה רק לצאת לידי חובה לא מכל הלב וזה מפריע לי. אז אני שוב "עוררתי מתים" בבוקר וכעסתי והרמתי את קולי כי כואב לי לריב איתו אנחנו בסה"כ מסתדרים. בקשתי (בצעקות) שזה לא יקרה יותר והוא נסגר יצא לעבודה בלי להגיד שלום ולא פתח את הפלאפון לאורך כל היום והגיע רק מאוחר בערב ואני שואלת האם זוהי התנהגות? הוא העלה את המריבה הזו בפני הוריו "ספרי ספרי להם" הדודה הפך לנושא מוכר במשפחה אבל הם איתי במקרה הזה כך שאני יודעת בפירוש שאני צודקת ועליו לגלות התחשבות כלפי. מקרה זה מייצג עוד מקרי מריבות ביננו. סוכם ביננו שבאופן כללי אני להבא אציג את הארועים המשפחתיים שלי שיהיו ואם ירצה יבוא ואם לא ירצה לא יבוא (אני כמובן חופשייה ללכת) אך, על כל ארוע שהוא לא יבוא איתי אני לא אבוא לארוע משפחתי שלו. והארועים הללו יירשמו רק שאני יודעת ש"לא מזיז לו שאני לא אבוא איתו לארועים חברתיים" וזה לא עונש מספיק חזק (יש לציין שאנחנו ביחד לבד אנחנו תמיד נהנים) יש עוד נושא שמציק לי (לא קשור למריבה הנ"ל) הוא לא מוכן להגיד לי "בוקר טוב" בבוקר נקודה! לטענתו מספיק קשה לו לקום בבוקר וזו מעמסה עליו. שלום הוא לא אוהב להגיד והוא ממעיט במילים כשהוא בא מהעבודה אסור לדבר איתו כי הוא צופה בטלוויזיה אח"כ הולך לאינטרנט גם אסור להפריע ואח"כ במיטה אז הוא עייף ורוצה כבר לישון וזה מרגיז אותי חוסר התשומת לב שלו. תודה על עזרתך