בעייה לדבר עם אבא

לד"ר יוסי אברהם שלום, אני בת 31 אבל לא יודעת איך להסביר לך שמצד אחד יש לי אבא טוב שלא החסיר ממני דבר ותמיד מוכן להסיע לתקן בשבילי דברים לעזור ולתמוך. ומצד שני לדבר איתו לעניין קשה לי מאוד הוא סוטה מהנושא ומאוד ילדותי. זה לא סתם שבא לי להעיר לו אני פשוט מביעה את דעתי בנימוס אבל הוא מייד נעלב ומזלזל בדבריי אף פעם לא יכול להגיע להבנה להבין את מהות השיחה ומאחר ואני נעלבת אני צועקת עליו והוא מצידו רק זוכר רק את הצרחות שלי והוא לא חושב ממה זה נבע? הוא לא מבין בעצם שהוא אשם (והיום אני יודעת שאני אכן מדברת לעניין) והוא בעייני פשוט ריק מתוכן. תמיד הוא היה משתיק אותי וגם את אמי (היום חולה בפרקינסון) מילדות ועד עכשיו כשאנחנו מפתחים שיחה שמתי לב שהוא לא נותן לי להביע את דעתי באף מצב ואם דעתי שלילית "חבל על הזמן" הוא לא מקבל זאת בהבנה בצורה בוגרת . אני לא יכולה לדבר איתו על שום נושא מאז שהייתי קטנה ועד היום תמיד זה התפתח למריבה. הוא עקשן מאוד תמיד זה "תשקי" "את לא מבינה" וכו'... היום כשהתבגרתי אני יכולה להבין גם שהוא השפיע בעקיפין על הביטחון העצמי שלי ואבי חסר ביטחון עצמי בעצמו! אני לא מתפקדת בעבודה כשיש מעלי דמות סמכותית. אני לא אותה אחת כפי שאני מתנהגת בבית וכפי שאני מתפקדת בעבודה. ממש חסרת ביטחון, נו, בטח איך אפשר שכל החיים משתיקים אותך ולא נותנים לדברים לצאת ולא מעריכים את דבריך? ואם זה כבר יוצא אז בבכי. יוצא שבחוץ כנראה באופן לא מודע הדמות שעומדת מולי מזכירה את אבי ואז אני לא נותנת לעצמי להתבטא כי אני מפחדת הרי על כל מילה שלי באה מילה מאבי שכנגד ואם כבר כן אז זה יוצא במעין דיבור של חוסר ביטחון עצמי. אני מסוגלת להבין היום שיש כאן בעייה בתקשורת ביננו היום כשהתבגתי אני כבר יודעת לשפוט בין טוב לרע אבל לאורך כל השנים מסתבר שהוא הפעיל לחץ נפשי ומאחר והייתי קטנה הייתי נאלצת תמיד לקבל את דבריו גם אם לא צודקים. דוגמא: בסופר נניח אני מדברת עם קופאית תמיד אם זה לא לרוחו הוא מסוגל לעשות פרצופים של מזלזל בי ושאשתוק. החיזוקים שאני מקבלת זה מבעלי וגיסי שרואים את התנהגותינו ושופטים מבחוץ אכן מבינים את המצב שלי שאי אפשר לדבר איתו. ועוד דבר, נזכרתי שדווקא בילדותי בגיל ארבע חמש הייתי מדברת המון ושרה ולא הייתי ישנה בצהריים וכדי לגרום לי לישון היום ברור לי שהורים היו מאוד עייפים אחרי עבודה ואין כח לפעמים לילדה קטנה שמדברת כל היום הוא היה מרביץ לי על הישבן (לטענת ההורים שלי על ישבן מותר להרביץ) לפי דעתי אסור ואני הייתי בוכה ורק מהעייפות של הבכי נרדמת האם זו דרך לפי דעתך? האם זה השפיע על מרכיב האישיות שלי? אני חושבת שכן. עובדה שאני זוכרת זאת עד היום. תודה על עזרתך