דילמות בנישואין

אשתי ואני נשואים מזה כשבע שנים. במשך כל השנים הללו התקדמתי אני בעבודה, מתוך הצלחה ועמידה במשימות הדרושות לעומת זאת, אשתי הסתפקה בתפקיד עקרת הבית ברוב רובה של התקופה למעט שנה ומחצה בה עבדה מהבית מתחום שמאד אהבה, עד שהגיע המשבר הכלכלי ואיתו הפיטורין. מזה כשלוש שנים שהיא איננה עובדת, לא לומדת (למעט פעם בשבוע) ודכאונה גדל והולך. לאחרונה הוצע לי קידום משמעותי וחשוב למרות שתוספת השכר קטנה (אך זה לא משמעותי עבורינו גם כך). אשתי מתנגדת נחרצות בטענה כי כך תאבד אותי (למרות שאין התפקיד החדש דורש ממני להיעדר מהבית בערבים), בטענה שאינני יכול לכבוש את העולם, ובטענה כי נמאס לה להישאר בבית ולשלם את המחיר (למרות שאף אחד לא מונע ממנה ללמוד או לעבוד והילדים יהיו עם מטפלת). הקידום מאד חשוב לי, אך אשתי טוענת כי מאז שנודע על אפשרות הקידום (לפני חצי שנה) היא בדיכאון, חולה, ומצבה מדרדר מול עיני. אני בדילמה: מצד אחד אני חש שעבודתי מביאה למימוש עצמי, (למרות שאינני חורג משעות עבודה רגילות במשק), חש ששאיפותיי להצליח עלולות להיפגע אם אוותר על הזדמנות כמעט חד פעמית זו. מצד שני, אשתי דורשת שאהיה כמוה - במינימום שאיפות, במינימום פעלתנות. האם ניתן אי פעם לגשר על השניים או שהדרך להיפרדות היא רק שאלה של זמן? (הרי לא אוכל לשנות את עורי ולהפוך לאדם ללא שאיפות).

כאשה שבחרה להישאר בבית ולגדל את הילדים ולהשהות כל התפתחות בתחום הקרייה העסקית (קריירה לפי ההגדרה הינה מהלך חיים ולאו דווקא תעסוקה בעבודה בשכר) מתוך הבנת מאזן הרצונות, השאיפות, המטרות ולעומתם הכוחות, היכולות,והמשאבים במשפחתנו,בנקודת זמן מסויימת ובכלל... מתוך היכרות עם הצרכים שלי כאם -שלו כאב (שונים לחלוטין משלי ) בעיני האמהות היא המהות וכל מחיר שאנקוב יהיה יקר ביחס לתוצאות שאינן תלויות רק במידת ההשקעה שלי- מה שאני עושה הוא למען עצמי ומתוך צורך שלי, יכולת שלי או לחילופין חוסר יכולת שלי להוביל לשינוי כרגע, והדגש הוא על הרגע! . רציתי יותר ילדים, כיום אני מסתפקת במה שיש ואני בהחלט מצפה שהם יגדלו קצת כי כבר נמאס לי לחכות לשובו של בעלי בערוב יום, רק כדי שאוכל להיזכר מי אני או להתרענן במקלחת בלי חרדה מה עושים הילדים מעבר לדלת... - הוא לא מבין מה עשיתי כל היום בבית, ולא מפרגן ,"איך זה שאינך יכולה להתקלח במשך היום?איך זה שיש כלים בכיור? או לחילופין: " לא עדיף שתצאי לעבוד במקום לנקות את הבית כל היום? אצלו הכל קטגורי וטכני - ובהחלט חסרה לנו משכורת נוספת מה שגורר חילוקי דעות וחוסר הערכה להשקעה ולהענקה שלי בילדים ובבית במשך היעדרו - וזה מה שמוביל לתסכול ולעייפות שלי מהמצב . בחרתי את הבחירה שלי מתוך הכרת עצמי, אני בהחלט משלמת מחיר על הבחירה אבל לא מאשימה אף אחד בהשלכותיה. אני בהחלט מתוסכלת מהזוגיות, ומהבדידות הפיסית והרגשית בתוכה - אבל לא פוגעת בקריירה של בעלי שהוא רב-תחומי ומאוד עסוק בחשובות ובזוטות (אם לשפוט ע"פ תרומתם לעצמו ולמשפחה). כן מעבירה ביקורת נקודתית, אבל משאירה את זכות הבחירה בידיו. באשר אלי = ברור לי שאמהות כפי שאני רוצה לא עולה בקנה אחד עם קריירה כמו שאני רוצה והאמהות מנצחת כל עוד הילדים צעירים לטעמי. - כמובן שאני נמנעת משיפוטיות כלשהיא טרם שמעתי את שיש לאשתך לומר, מה שעולה מבין השורות שאתה לא מרוצה ממצב הצבירה של אשתך, דכאון שעובר לסחטנות רגשית והטרפת דעתך - לעניות דעתי - הבחירה שלכם מראש לא מאוזנת ובטח לא ישבתם ובניתם תכנית ניהול משאבים וזמן - כן, גם אנחנו לא השכלנו לתקשר בצורה נבונה... וגם אצלנו הכל בתחושה של זמניות עד הפירוק. לדעתי אשתך במצוקה מפני עצמה ובאופן די טבעי. -הפחד לאבד אותך הוא לא בגלל הפער שנובע מהגדרת העיסוק שלך לעומת שלה,אילו היא היתה מרוצה מבחירתה וזוכה למעט פירגון מצדך הכל היה נראה אחרת!!! אלא פער שנובע מהריחוק הרגשי בינכם ומרגשות האשמה ההדדים - חבל על כל אחד מכם ועל שניכם! הלוואי ותוכל להקשיב לצרכיה האמיתיים ואם אינה יודעת לנסחם - לעזור לה לאפיין אותם - ולהדגיש את אלמנט הזמן - והתזמון. מנסיוני, ישיבה ממושכת בבית גורעת רבות מהביטחון העצמי, ואם גם חסרה הערכה עצמית אז דכאון מתבקש. מנגד, אם שניכם תשבו בבית בחוסר סיפוק עצמי - המצב רק יחריף! ואז הדרך לפירוק הנישואין תתקצר משמעותית . הלוואי ותשכילו לגשר על הפעירם ולהבין אחד את משנהו ממקום של כבוד ושל אהבה שאינה תלויה בדבר! הצלחה של כל אחד מכם רק תגדיל את הסינרגיה של ההצלחה המשותפת של שניכם !בהצלחה!