משבר בעקבות פרידה מאהוב

שלום לכולם אני בת 26 ולפני חודשיים חבר שלי עזב אותי למרות האהבה הגדולה שהיתה ביננו בגלל שהוא הגיע למסקנה שאנחנו לא מתאימים באופי. הוא אדם קצת שונה ממני, אני אדם עם 2 רגליים על הקרקע יודעת מה אני רוצה ויש לי שאיפות והוא עוד בקטע שהוא בונה את עצמו חיפוש עצמי כזה -מנסה דברים, לימודים וחו"ל .זה ענין של בגרות נפשית כנראה. בכל מקרה יצאנו 3 שנים הוא היחיד שבאמת התאהבתי בו ואהבתי באמת וגם לגבי אני יודעת שהייתי האהבה הגדולה שלו היתה לו חברה לפני אבל הוא אמר לי שהוא אף פעם לא הגיע לעומק כזה של קשר. אני בחורה שקטה שפשוט התאהבה בבחור שהוא ההפך ממנה-כריזמטי ובולט ודי השלמנו אחד את השני. הוא הציע לי נישואין אבל משהו הלך לאיבוד בדרך ולמרות שכבר קבענו להתחתן וחתמנו כבר על חוזים עם תקליטן, צלם והכל משהו התפקשש הוא תפס פחד ראה כמה ההתחיבות הזו גדולה עליו גם כלכלית כי גם בבית שלו יש חובות כלכליים ובכלל נכנסו ללחץ כזה של לפני חתונה וחששות כל אחד עם החששות שלו ולמרות האהבה הגדולה ביננו הוא החליט שאני לא בשבילו ולדעתי זו לא הסיבה שהוא עזב פשוט היה לו קל לברוח זה היה הפתרון הכי קל, במקום להתמודד הוא בחר בלבטל הכל , להפרד ולעזוב את הבית של ההורים שם יש קשיים כלכליים ולחיות לבד עם עצמו ללא חברה וללא מערכת יחסים , פשוט לחיות עם "הלבד שלו", לסוע לחו"ל לטיול לנקות את הראש וללמוד משהו. ההחלטה שלו ממש שברה אותי כי תמיד היה ברור לשנינו שנתחתן ולא חשבתי שזה יקרה לי שהוא יחליט לשבור את הכלים והיום מאוד קשה לי כי זה נפל עלי כרעם ביום בהיר הייתי ממש מאושרת מאז שהכרתי אותו והוא היחיד שממש ממש אהבתי מכל הלב והיום חודשיים אחרי אני ממש מרגישה שכלום לא מסתדר לי אני ממש אוהבת ומתגעגעת אליו חושבת עליו כל הזמן בקושי אוכלת , בקושי ישנה בלילות ממש כל השמן מתעוררת עם סיוטים. יש לציין שתמיד היה לו פחד של מחויבות של משכנתא וחתונה אבל האמנתי שזה יעבור לו והוא גם הבטיח לי שאם אני אמתין לו זה ישתלם לי אבל אני רואה שהסבלנות שלי לא השתלמה כי ברגע האמת הוא בחר להשאיר אותי לבד ולתת לי להתמודד לבד. היום אני ממש מרגישה שבגיל 26 אני ממש לא יודעת מה יהיה איתי , אני תמיד ידעתי שזה הבחור שיהיה בעלי ואבא לילדים שלי חלמתי על היום הזה שנעבור דירה ונחיה לבד והיום ממש קשה לי שוב עם הלבד הזה, אני לא מסוגלת לצאת עם גברים אחרים ואני ממש מרגישה תחושה כזו של כבדות וייאוש שאין עם מי לדבר כי תמיד הוא היה האוזן הקשבת שלי והיה נותן לי המון חום. אני ממש לא יודעת איך לצאת מהתהום שנכנסתי אליה ואני מרגישה שאני שוקעת בה יותר ויותר. הרבה אומרים לי שאם זה קרה זה היה צריך לקרות ושכל דבר זה לטובה ושמגיע לי הרבה יותר ממנו כי אני יותר ממנו בחוכמה ובאישיות כי הוא יותר פשוט ממני פחות מלומד ושאפתן אבל זה לא משנה מה אומרים הרגשות שלי מדברים בעד עצמם. אני יודעת שקורים הרבה מקרים שאנשים יצאו שנים והיו בטוחים שזה זה ונפרדו והמשיכו הלאה. אם למישהו מהפורום הזה קרה משהו דומה או שיש לו ניסיון אשמח לקבל ייעוץ ועזרה כי אני ממש זקוקה לה . אני מרגישה ממש בודדה ותחושה נורא מעיקה, איבדתי ממש את שמחת החיים שלי.( זו היתה אהבה ראשונה ויחידה). אשמח לשמוע תגובות המון תודה מכל הלב לירון

אומרים שהלב והראש מדברים בשפות שונות... אני מתארת לעצמי שכרגע את לא רואה לעצמך עתיד. מבחינתך "מיצית" את החיים, הגעת לפסגה, ומכאן הכל יהיה בסימן ירידה... הלב שלך שבור לרסיסים, והרסיסים האלה פוצעים לפעמים גם את ההגיון. את עכשיו עוברת תקופת אבל על זוגיות "שהלכה לעולמה", וזה לגיטימי ואפילו רצוי ובריא. תני לעצמך זמן להתאבל, להיות עם עצמך קצת. פצע נפשי מחלים הרבה יותר לאט מפצע פיזי. את רק בת 26, מתוכן היית 3 שנים עם בן-זוג. חכי קצת עם מערכות יחסים. קודם תאספי את השברים ורק אחר כך תוכלי להמשיך הלאה. פרידה היא תמיד דבר כואב, ומילים לא תמיד מנחמות, במיוחד כשהן נאמרות ב"שפת הראש". הרי אמרת בעצמך שמנסים לתת לך טיעונים רציונאליים למה עדיף לך בלעדיו. זה לא עוזר, נכון? זה גם לא יעזור. הנחמה תגיע עם הזמן, רק אחרי שתעבדי את האבל ותרגישי שאת מוכנה להמשיך הלאה. אל תאיצי בעצמך, תני ללבך את הזמן הדרוש לו להחלים. גם תשתדלי לא לנתח את הסיבות למה שקרה. כשלא מוצאים סיבה, זה קשה. כשמוצאים סיבה, זה לפעמים עוד יותר קשה, כי אז מתחילים לנסות לשחזר "מה היה קורה הייתי עושה את הדברים אחרת..." וזה לא מוביל לשום מקום. מה שהיה היה. שאלת אם מישהו מכיר מקרים דומים לשלך, אז במקרה אני מכירה. זוג מכרים שלי יצאו ביחד 7 שנים, ואחרי שהם כבר פתחו תיק ברבנות הוא התקפל ונעלם. במשך 7 השנים האלה הוא "פיזר" רמזים שמיסוד זה לא שם המשחק שלו, אבל היא בחרה להתעלם. בגלל זה הם נפרדו וחזרו ושוב נפרדו ושוב חזרו, ככה במשך 7 שנים... היא זאת שהפעילה עליו לחץ (אמנם מתון אבל עיקש) להתחתן. בסוף היא נשארה לבד בגיל 30. כיום, שלוש שנים אחרי שהם נפרדו סופית, שמעתי שהיא נשואה (למישהו אחר, כמובן). זה רק אומר לך שהחיים הם דבר מאוד לא צפוי. לא שאני מזלזלת חלילה, אבל זו הייתה מערכת היחסים הראשונה והיחידה שלך. זה לא שאת כישלון במערכות יחסים, פשוט זו הייתה הזוגיות הראשונה שלך, שבמקרה גם לא הייתה מוצלחת. זה שהיא נמשכה שלוש שנים, לא מעיד דבר על טיבה. זמן הוא לא אינדיקציה לאיכות. ובינינו, טוב שזה לא נגרר יותר מידי, כמו אצל הזוג שהזכרתי. לכן אני ממליצה לך לתת לתקופת האבל הזו להסתיים (שיתוף של אנשים קרובים יעזור לך להתמודד טוב יותר עם הצער). רק אחר כך תוכלי להמשיך הלאה, מצוידת בכוחות חדשים. מאחלת לך רק טוב והצלחה בהמשך.