זוגיות

שלום, אני אישה נשואה מזה שש שנים, בסוף שנות העשרים לחיי. יש לי שני ילדים מקסימים ובעל נפלא. בעלי מבוגר ממני בשנים רבות (למעלה מעשר) אך בגגל אופיינו השונה, דווקא אני הבוגרת יותר. היחסים שלי איתו הינם הקשר הראשון והיחיד שהיה לי עם גבר בחיי, אך לו, מיותר לציין, היו קשרים רבים מאוד (אם כי לא ארוכי טווח). עברנו המון בשבע השנים שאנחנו ביחד: חתונה, קניית בית, הולדת ילד, מכירה וקניית בית אחר, הולדת ילדה, עבודה משותפת ועכשיו שוב מכירה וקניית בית אחר. צלחנו את כל המשימות בהצלחה, ללא שום משבר, יש לציין. נראה ששני בני הזוג מאושרים בקשר מכל הבחינות אך משהו אחד בכל זאת מטריד אותי. יש לי הרגשה שבעלי, אולי בתת מודע, גורם לי באופן קבוע, להיות מוטרדת. זה התחיל בכך שלא רציתי שימשיך בתחביב שלו: ריקודי עם. 4 שנים הוא התלונן על כך שאני לא מרשה לו לעשות משהו שהוא כל כך אוהב. כאשר הסכמתי בלב שלם שילך לרקוד והפסקתי להיות מוטרדת מהעניין הוא פנה למישהי שהיתה איתו בקשר על מנת לקבוע לרקוד ביחד. אילו היה לו עניין להיות איתה אז הוא לא היה מספר לי שפנה אליה ולכן אני לא חושבת שיש לו כוונות רעות. אני חושבת שהוא סתם תמים ולא חושב מה יכול להתפתח מזה, גם אצלו וגם אצלי. אני בסך הכל רוצה לדעת אם אני נורמלית בכך שזה מטריד אותי או שהבעיה אצלי ואיך פותרים את העניין בלי להשאיר עקבות בקשר הטוב שלנו. בעלי לא מבין מדוע אני מוטרדת. הוא תמיד אומר שאם לא היה לו טוב, הוא לא היה נשאר איתי. האם זה מה שנקרא משבר גיל 40 ואם זה כך אולי עליי לשמוח שזה מתבטא רק בצורך הזה.

זיוה, נשמע כאילו מאז שהתחתנת חיים סובבים סביב בעלך וכל עולמך זה מה שאת עושים ביחד, וישנה הרגשה שבעצם הלכת לאיבוד בקשר הזה ואיבדת את האני שלך. מה קורה לך בתחומים כמו קשרים עם חברות, תחביבים, זמן פנוי שלך לדברים שאת אוהבת או מתעניינת? מערכת כזו לאורך זמן גורמת לצד אחד (בעלך) לחוש מחנק ועל-מנת לפנות לעצמו קצת מרווח בא גם הצורך והרצון לבלות במסגרות נוספות (תחביבים שיוציאו אותו קצת החוצה). ולצד השני - (את) תסכול, מרירות, ותחושה קבועה של מוטרדות. מסקנה - כדאי שתגלי את עצמך מחדש ותקדישי טיפ-טיפה יותר זמן לזיוה האשה הפרטית ולא לזיוה אשתו-של (או בעצם חצי משלם) ותתחילי לחשוב איך להכניס קצת יותר צבע, עניין ופיקנטריה לחיים, שבוודאי יגרמו לך הנאה, שחרור ממתחים והבנת הצורך של בעלך בתחביבים. גם באהבה העזה והחזקה ביותר, צריך לפעמים להתרחק מדי פעם כדי לשוב ולהתגעגע וגם כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא מובן מאליו.

זיוה, אני חייבת לציין שאני די תומכת בדעתו של לי-רן. בנוסף לכך, ראוי לציין כי אמון ומרחב הם חלק אינטגרלי מזוגיות טובה. וזוגיות טובה מבוססת גם על הסכמה הדדית והבנת הרצונות של הצד השני. מותר לך לשוחח איתו על כך, ולשתפו בחששותייך מפני הסיכון שבדבר (בת הזוג לריקודים) אך אסור לך לכפות עליו את רגישותך, כי באיזשהוא מקום זה ייצור בו תסכול לטווח הרחוק, נוכח תחושת ה"ויתור" על האני העצמי שלו. כמו כן, כשאת מנתחת לעצמך את הסיכון שבדבר כדאי שתשימי פוקוס גם על הסיבות שיכולות להוביל לדבר ממנו את חוששת ולא רק על הסיטואציה שתוביל לכך, כי לשידור של אי אמון כלפי בן הזוג יש משקל די נכבד בתוצאה. ויפה שעה אחת קודם.