שקט נפשי וזוגיות

אני בת 27. יצאתי עם גברים בחיי, אך אני לא ממש מצליחה להתאהב באמת. אני לא יודעת למה אבל כל מה שקשור לגברים אצלי הוא קשה ומסובך. בעבר חשבתי שזה בגלל שאני לא מוצאת את הגבר המתאים, שאולי עוד לא הכרתי אותו, שהבעיה היא בגברים שאני מכירה אבל ככל שהזמן עובר אני מגלה שאולי הבעיה היא בי. הגעתי למסקנה הזו משום ששמתי לב שיש דפוסים מסוימים של התנהגות (שלי), שחוזרים בכל קשר. דפוסים אלה חוזרים ונישנים גם אם אני מנסה להיות מודעת להם ומבטיחה לעצמי להשתנות. למשל: אני הופכת להיות מאוד פגיעה ורגישה כשאני עם גבר, אני שמה לב לכל מילה ולכל נימת קול שיוצאת ממנו ולכן אני גם נפגעת מהר. בנוסף, אני תמיד מצפה ליותר ממה שגבר מסוגל/רוצה/יכול לתת לי. יש בי ניסיון מתמיד לבחון את הגבר במערכת יחסים, תמיד מרחף איזשהו חוסר אמון שאני רוצה להוכיח אותו. פעמים רבות אני ממש גורמת למריבות ולאווירה לא נעימה. ממש קשה לי כאשר עובר שבוע ברציפות על "מי מנוחות". בד"כ במערכת יחסים אני תמיד זו ש"מבקרת", "מעירה", "מנסה לשפר". קשה לי לקבל אנשים על חסרונותיהם, יש בי רצון מתמיד להיות "מורה" ותקווה מתמדת שאולי דברים ישתפרו. לכן, וזה ישמע אולי מוזר, התקופות השלוות בחיי הם כאשר אני לבד, ללא בן זוג. כאשר אני עם בן זוג, אני פעמים רבות מתוחה, כועסת ומאוכזבת. אולי גם זו הסיבה שקשה לי להתאהב. קשה להתאהב באווירה של כעס ואכזבה. לעיתים קרובות, הכעס שלי נובע גם מהעובדה שקשה לי לחיות במצב זוגי, להתחשב ברצונותיו של מישהו אחר, להשקיע, לוותר. זה מתבטא אצלי בהתרחקות. לדוגמה כאשר אני נפגשת עם בן זוגי כמה ימים רצוף, אני חשה לאחר הימים האלה מעין "הצפה". כלומר, לא בא לי לראותו כלל, אין לי יכולת או רצון להתראות איתו אפילו שהיה לי נהדר איתו. "ההפסקות" שאני צריכה בין פגישה לפגישה מדאיגות אותי משום שאני עדיין רווקה ומה יהיה כאשר אצטרך לראות את בעלי מדי יום?. יתרה מכך, שמתי לב שקשה לי "ליצב" קשר. כלומר, להפוך קשר לחלק אינטגרלי מחיי היום -יום שלי בלי יותר מדי "סצנות", בלי הרבה "אפ אנד דאון". אני לא מצליחה להפוך קשר למשהו שגרתי. (אולי השגרה משעממת אותי?למה אני צריכה סערות?) התחושות שלי מועצמות עוד יותר כאשר אני רואה שאנשים סביבי שנמצאים בקשר זוגי לא מתנהגים כך. אני יודעת שלא כך צריכים להתנהל הדברים ואני יודעת שבזוגיות יש הרבה דברים יפים וחיוביים, אבל אינני מצליחה להגיע לכך. אני מסתובבת במעין מעגל קסם, שאינני מצליחה לצאת ממנו. אני כל הזמן תמהה האם זה קשור בכך שעדיין לא הכרתי מישהו שבאמת מתאים לי או שאני צריכה לערוך בדק בית רציני אצלי? למה אין לי שקט נפשי בכל מה שכרוך בזוגיות? האם יש לי ציפיות גבוהות מדי מזוגיות ולכן אני מתאכזבת הרבה או שהאהבה היא מעין טיפות של אושר בתוך גשם של כעסים ותיסכולים?