בחירה רומנטית

תמיד כאשר אני שומעת (מאנשים) וקוראת (כתבות, ספרים) על אהבה, מתארים אותה כתהליך שמתחיל בהתאהבות מהירה רגשית וסוחפת, שלאחריה באה האהבה שהיא יותר שלווה, יש בה יותר שקט, קבלה. לדעתי, מרבית האנשים נכנסים לקשר רומנטי (מתאהבים) מבלי להכיר את בני זוגם באמת. הם נתפסים לפרט או לנתון כזה או אחר המוצא חן בעיניהם ומאותו רגע הם מתגלגלים לקשר הזוגי תוך שהם שוכחים את יתר הפרטים ומתעלמים מהתמונה השלמה. אני חושבת שכדי לבחור בן זוג, יש צורך להיפתח להכרות אמיתית וטבעית. פשוט להכיר את בן הזוג הפוטנציאלי לפני שמחליטים האם ברצוננו להקשר אליהם בצורה רומנטית. כאשר אני נכנסת לקשר חדש, אני פוקחת היטב את עיני אבל עם הרבה רצון טוב ופתיחות. עד כאן הכל בסדר. מה שמפריע לי הוא שאף פעם לא חוויתי התאהבות, אף פעם לא חוויתי את כל התחושות שקשורות להתאהבות- רגש חזק, סוחף, מחשבות מתרוצצות, ניצוצות, פרפרים. כמובן שיש התלהבות של ההתחלה אך בשל אופיי השכלתני והרצון שלי לדעת האם הבחור שמולי הוא באמת מה שאני רוצה- קשה לי להתאהב. כדי להתאהב צריך "עיוורון" מסוים, אפילו לתקופה קצרה ולי אין את זה והייתי שמחה אם היה לי את זה קצת יותר. כלומר, שתהיה לי את היכולת להתחבר לרגש, להתאהב ומצד שני להישאר בעיניים פקוחות. להיות איפשהו באמצע. כאשר אני בקשר עם מישהו, הוא כל הזמן יחשב בבחינת בן זוג "פוטנציאלי". אף פעם אני לא מצליחה להכריע, תמיד אני ממשיכה לתהות האם הוא מתאים לי, האם אני מוכנה להתפשר על תכונה כזו או אחרת שראיתי אצלו ולא מוצאת חן בעיני, האם זה "זה". כלומר, מכיוון שקשה לי להכריע האם אני מעוניינת בבחור או לא, אני מתקשה להעביר את הקשר משלב של הכרות לשלב של אהבה. יש לי כל הזמן ענינים לא פתורים. אני כל הזמן אומרת לעצמי - כשאפתור אותם - אוכל להתאהב. וזה לא קורה. חשוב לציין שהקשרים שלי כוללים מין, רומנטיקה וכו' אבל תמיד הבחור ישאר בגדר "מועמד". אני לא נקשרת חזק. האם יש משהו שאוכל לעשות כדי לשפר את מצבי? כדי להכניס אהבה לחיי? האם זה יכול להיות שזה האופי שלי (תהייה תמידית, חוסר יכולת להכריע, רצון תמידי לבדוק)? האם עוד לא הכרתי את בחיר ליבי וכשאכיר אותו כל זה ישתנה? אני בת 28