תעסוקה- רצוי ומצוי

הי. אני בת 28. שאלתי היא בנושא תעסוקה. למדתי הוראת מקצוע כלשהו. סיימתי את לימודי בגיל 23. טבעי הדבר שאהיה מורה למקצוע זה בבית ספר, כי זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב ובאמת ניסיתי את זה אבל בעייתי היא: שאני מאוד אוהבת את התחום שאותו למדתי אך לא את ההוראה שלו. לא הצלחתי למצוא עבודה בתחום שלמדתי, למעט הוראה. דווקא בהוראת התחום בבתי ספר יש המון עבודה ובזה אני לא מעוניינת. במהלך השנים האחרונות, כל שנה קצת לפני הראשון בספטמבר (תחילת שנת הלימודים), אני מקבלת הצעות עבודה מבתי ספר שונים. בד"כ אני מסרבת מתוך תקווה שאמצא משהו מעניין וטוב יותר, שיתאים לי יותר. במהלך ה-3 השנים האחרונות קרה לי דבר שחזר על עצמו. סירבתי להצעות מבתי ספר אך במהלך שנת הלימודים (של ה-3 שנים האחרונות) פנו אלי מבתי ספר להחליף מקום בגלל מורה שפוטרה/חלתה/עזבה וביקשו ממני להחליף את מקומה ו....הסכמתי. (!) הסכמתי כיההצעות האלו תמיד הגיעו אלי בתקופות קשות מבחינה כלכלית, בהן הייתי זקוקה לכסף. מה גם, ראיתי שהזמן עובר ואני לא מוצאת עבודה כלבבי. גם השנה, קיבלתי הצעת עבודה של החלפת מקום מדצמבר עד סוף שנת הלימודים. הסכמתי משום שאני עובדת רק חצי משרה בשעות אחר הצהריים ואני מחפשת עבודה (כבר הרבה זמן ולא מוצאת) לשעות הבוקר- ולכן זה התאים לשני הצדדים. כאשר הגעתי לבית הספר והתחלתי ללמד, נזכרתי למה בעצם אני לא מעוניינת להיות מורה בבית ספר. אין לי בעיה עם הוראת המקצוע (הרי אני אוהבת מאוד את התחום) ואני נחשבת למורה מעולה, משקיענית, ידענית, שיודעת להעביר חומר בצורה עניינית ומעניינת אך אני לא אוהבת את מה שמסביב למקצוע, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. אתן דוגמאות: אני לא אוהבת לקרוא שמות בכל שיעור, אני לא אוהבת להתעסק בבעיות משמעת, אני לא אוהבת לשבת בישיבות, אני לא אוהבת להתעסק בניירת: לכתוב ביומן מי איחר, מי חסר, מי לא עשה מועד א' וכו'... כל המעקב הזה משגע אותי!!! יתרה מכך, מה שהכי שנוא עלי הוא ללמד אותו חומר בכמה כיתות. אין לי בעיה ללמד חומר פעם/פעמיים אך לאחרי פעמיים אני חשה פשוט שחיקה, איבוד עניין, תסכול, אני מרגישה כתקליט שבור. גם כאשר אני מגוונת את השיעור ומשנה אותו, יש דברים שחייבים לחזור עליהם והם לא משתנים. בסוף יום עבודה אני חשה מרוקנת, מרגישה שרק הוצאתי אנרגיה ואל קיבלתי שום אנרגיה חזרה, מעין כלי קיבול ריק. אני חשה שהחיים כל פעם מובילים אותי להוראה בבתי ספר מתוך חוסר ברירה, משום שלא מצאתי משהו אחר. לא הייתי רוצה לבחור במקצוע, בקרירה - מסיבה זו. כדי להגדיל את האפשרויות שלי, עשיתי הסבה מקצועית לתחום אחר אך גם שם לא מצאתי נחמה, במיוחד בגלל שהיצע העבודות מאוד קטן בשוק העבודה. חשוב לציין שבעבודתי אחר הצהריים- אני נהנית מאוד, יש לי המון עניין ואני מרגישה שאני נותנת המון ומקבלת בה המון אך מבחינת פרנסה, קשה להתפרנס מעבודה זו היות ומדובר רק בחצי משרה. בנוסף, אין בעבודה זו תנאים סוציאלים, אין צבירת ותק. מצד אחד, הסכמתי לחזור לבית ספר, פתרה לי 2 דברים: 1. תעסוקה לזמן הפנוי בבוקר 2. תנאים סוציאלים (שחשובים לי מאוד) אך מצד שני, היא הפכה אותי למתוסכלת יותר משום שחזרתי לעבודה, שאין לי עניין בה ויתרה מכך אני נתקלת בקשיים נוספים על כל מורה רגילה משום שאני מורה מחליפה. לא צריך להסביר ולפרט כמה קשה למורה להכנס באמצע שנה לכיתה שכבר התרגלה למורה אחרת....זה ממש לא קל........ כלומר, ממה שברחתי ממנו מ-1 בספטמבר, קיבלתי אותו כפול ומכופל בדצמבר........ ניסיתי לעשות מאמצים למצוא את מבוקשי (בעזרת עבודות שונות, הסבה מקצועית וכו') אך ללא הועיל (בינתיים). אני מרגישה שיש פשוט דברים שהם חזקים ממני ואין לי שליטה עליהם כמו: שוק העבודה. איך אוכל להתקרב למטרתי? האם אמשיך בהוראה רק בגלל תנאים סוציאליים: גמול השתלמות, חופשים, ותק? מה דעתכם? בעבודתי הנוכחית (אחה"צ) יש המון עניין אך אין תנאים, האם להמשיך בה? אני מרגישה ש"המחיר" שאני משלמת עבור עבודה עם עניין הוא גבוה. כשאני מתייעצת עם חברות על כך הן תמיד אומרות שכל עבודה הופכת לשגרה ובמצב של היום זאת ממש פריבילגיה לרצות עניין. האם לעבוד במשהו שמעניין אותי זו בקשה מוגזמת? האם לקום עם חיוך בבוקר לעבודה זו בקשה מוגזמת? איך משלבים בין הרצוי למצוי? איך יוצאים מהפלונטר הזה? ממעגל הקסמים הזה? בוודאי יהיו אנשים כאן שיאמרו שאלו "צרות של עשירים" כי יש כאלו שגם את זה אין להם והם חסרי תעסוקה כלל. לכל אלו, אני מאחלת בהצלחה במציאת עבודה אבל חשוב גם שכאשר היא קיימת, שהיא תענה על צרכינו האינדיבידואלים. אשמח לשמוע המלצות, הארות, הערות, התיחסויות. תודה