שוקעת בדיכאון

חברי ואני ביחד כבר כמעט שנתיים. השנה האחרונה היתה קטסטרופה. כל הזמן ריבים, חוץ מתחילת היחסים ושנה שעברה שנסענו לחופש לשבועיים - כלום כאילו לא הולך. הוא לא מוצא עבודה נורמלית (הוא מהנדס במקצועו אבל לא מצא עבודה בתחום). עלי לציין שהוא לא ישראלי (מזרח אירופאי ואוטוטו בן 40). אצלו יש חשיבות גדולה לכך שהגבר הוא זה שצריך לפרנס וזה לא הולך. אני שכירה, מרוויחה יחסית בסדר גמור אבל גם לי נגמרו כבר הברזים. אם אני אוהבת אותו? בהתחלה מאד אהבתי והוא גרם לי לפרפרים, וניהלנו שיחות ארוכות, אבל אני מרגישה שכבר הרבה זמן שקענו לתוך שגרה דפוקה כזאת. אני מרגישה שבמקום שבן הזוג יגרום לי לעלות ולפרוח הוא הוריד אותי למטה. מקיימים יחסי מין פעם בשבוע בערך (וגם אז זה לא תמיד משהו). אני יודעת שהוא שקוע בתקופה מאד לא טובה בחייו ואני הדבר היחיד שעדיין מחזיק אותו. הוא בארץ לבד, חברים שלו שגם עלו ארצה כולם עזבו את המדינה (הם מיגוסלביה). ז"א הוא כבר אמר כמה פעמים שהמדינה הזאת גמרה אותו, וחבריו שהיו בעל משרות טובות (רפואה) גם קמו ועזבו כי אי אפשר לחיות כאן. שבוע שעבר לאחר לבטים קשים החלטתי לגמור את הקשר, אמרתי לו שקשה לי שאני לא מאושרת, שמערכת היחסים הזאת לא טובה ושאני מפחדת שאנחנו עושים משהו לא נכון! הבן אדם התחיל לבכות כמו ילד, בכה עם דמעות ואמר כמה קשה לו, וכמה קשה לו במדינה הזאת, ושהוא בזבז 10 שנים מהחיים שלו כאן וכו כו... הוא אמר שלפעמים הוא לא רואה עתיד! קמתי וחיבקתי אותו, שנינו ישבנו ובכינו ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יקום ויסע חזרה הביתה. לפחות שם יש לו את החברים האמיתים שלו, ההורים, יש לו דירה ואני מאמינה שהוא ימצא עבודה. קמנו לאחר מכן וכאילו כלום הוא ממשיך, אני התחלתי במיטענים שלי, השיחה עברה לקושי שלו, ומכאן זהו ככה זה עד עכשיו. אני כבר שבוע שוקעת, חוזרת מהעבודה, בוהה בטלויזיה ונרדמת - סוג של דכאון שהפעם אין לי כוח לקום ממנו. מצד אחד הוא רואה שנורא קשה לי אך מצד שני הוא כאילו לא מבין מה יש לי. (הוא גדל בבית שלא מדברים על רגשות - אבא איש צבא!). מצד אחד אני רוצה לעזוב, אך מצד שני אני מרגישה כאילו אני בועטת בו ואני לא מסוגלת לעשות את זה! האם זה מרחמים? יכול להיות - יותר מדאגה! אבל אז אני גם חושבת עליו באופן אחר - הוא מאד מאד אוהב אותי והוא בחור טוב, אני יודעת שאם אני אצטרך אותו הוא יהיה פה בשביל לעזור לי, הוא ירוץ ויקפוץ אם אני רק אקרא! (הוא עוזר גם בבית ולא יושב כמו איזה פרזיט!). אני פשוט מתוסכלת ברמה גבוהה כרגע - זה משפיע לי על המצב רוח, על הבריאות על הסובבים אותי! ואני גם מפחדת מהלבד, מפחדת שאולי אשאר לבד? מי יודע אולי מישהו אחר יהיה לו יותר כסף אבל לא יאהב אותי? יאהב אבל יהיה מנייק? אם הייתי יודעת שהוא קם וחוזר הביתה הייתי יותר רגועה מאשר שהוא יישאר כאן אבל הוא עקשן. אני יכולה להבין את הקושי שלו אחרי 10 שנים במדינה מערבית לחזור לשם? אבל ניסית ראית שלא הולך מה עוד? איך אני יכולה לשכנע אותו? מה עוד צריך לקרות? האם אני עושה טעות בשיפוט שלי? אני בת 30 וגם אני מתחילה להיות בלחץ! מפחדת לעשות צעדים שאתחרט עליהם. בבקשה אני אשמח לקצת עזרה פה כי אני ממש בדרך לשקוע - תודה

מתאורך נראה שיש לך הרבה הבנה, אמפטיה ורחמים על מצבו של הבחור. כדי להתנתק ממנו את חייבת להיות יותר אסרטיבית. את צריכה להחליט עבור עצמך אם נראה לך שיש לך עתיד עם הבחור הזה. אם לא , את צריכה להיות החלטית בכל מה שתעשי כדי להתנתק ממנו. כל סחיבה נוספת של הקשר תקשה עלייך יותר. בגילך עיין לא מאוחר למצא אהבה חדשה עם כל אי הוודאות שיש בקשר חדש.