יחסים דפוקים

שלום. אני בת 22 ויש לי חבר מזה שלושה חודשים המבוגר ממני בתשע שנים. שנינו עוסקים פחות או יותר באותו המקצוע ולשיננו שאיפות פחות או יותר דומות. הבעיה מתחילה בזאת: למרות שתחומי העניין שלנו משותפים, הוא עוסק במקצוע יותר כתחביב ואילו אני עוסקת בו כעבודה. התסכול מגיע כאשר אני יוצאת עם פרוייקט חדש (העיסוק נמצא בתחום האומנות) הוא מגלה קנאה רבה. העיניין הוא, שהוא לא אומר מה על ליבו ומה רגשותיו, הוא מחכה, עושה פרצופים חמוצים ולדעתי, הגישה שלו מאוד ילדותית. אף על פי שהוא מבוגר ממני, אני מרגישה לפעמים את קנאתו כמו קנאה של ילד קטן, ואת תגובותיו הילדותיות, כמו למשל, לגרור אותי חודש בייסורים מאחר ועשיתי טעות שכיביכול לא שיתפתי אותו בתחום עיסוקי, ורק לאחר שאני מנסה להבין אותו חודש שלם, והוא לא טורח בכלל להסביר לי את הבעיה, ומה הוא מרגיש, אני צריכה לגלות את זה לבד. זה מציק לי, בעיקר מחוסר הכנות. דיברתי אתיו אין ספור פעמים, ניסיתי להבין אותו, ניסיתי להבין מה קורה ביננו, ניסיתי להסביר לו שאני רוצה שיהיה כנה איתי, שזה אלמנט מאוד חשוב במערכת יחסים, אבל הוא בשלו. ויותר מכך, לעיתים אני גם צריכה לריב איתו שעות ע"ג שעות, עד שבסוף הוא אומר לי "הנה אני עכשיו יודע" או "אני עכשיו מבין" או "מעכשיו אהיה בסדר". זה נחמד שהוא מגלה חשיבות, אבל מצער אותי ומכעיס אותי ש"רק" אחרי כל כך הרבה ריבים ואחרי שכל האנרגיה שלי נסחטת ממני הוא מוכן "לשתף" פעולה. יש עוד בעיה - הוא מאוד פארנואיד, ואני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי, כאילו מדובר בדוקטורט. כמובן שכל זה מוציא ממני את כל האנרגיות וסוחט ממני פשוט הכל. אני מרגישה שעלי להתנצל על כך שכיביכול "הולך לי", שאני באמת עובדת במקצוע, הוא אופך אותי ל"מי יודע מה", אלב אני כולה מנסה להצליח קצת. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על עצמי, ויותר מכך, יש בעיה כזו, שאני עושה את העבודה והוא כועס על כך שאני לא משתפת אותו. הבעיה מתחילה בזאת, שלדעתי לפחות, עד שהגעתי לעבודה הזו, אני רוצה קצת להוכיח את עצמי בעצמי, וללא עזרה, אני מרגישה אנוכית , בעיקר משום שהוא גורם לי להרגיש כך. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על הכל, הוא רב איתי שעות וימים, והוא טוען שעלי לשתף אותו. מיותר לציין שכן, אני מפחדת שאולי הוא עלול "לקחת לי", או לגנוב לי את ההצגה... כי כן, הוא מאוד מוכשר, אבל אני רוצה להוכיח את עצמי קצת לבד. כל זה מפריע לו, היחסים שלנו מעורערים כי כל הזמן אנחנו צריכים לריב על הכל. הוא חושב שכל אדם שאני מדברת איתו בעצם מפלרטט איתי, ולא פעם הוא אומר שהוא מפחד ממני, שאני אפגע בו. אני מרגישה לפעמים שאני ביחסים עם אדם שנתקע בשלב הילדותי, מצד שני אני מאוד אוהבת אותו, אבל אני לא יודעת מה לעשות.... מישהו יוכל לייעץ לי? תודה...

היי עושה רושם שחברך מוצא בך מעין יריבה,מתחרה,זה קורה במיוחד כשזוג עוסקים באותו מקצוע או בכלל .בתחום האומנות זה ידוע שרב האומנים בכיתה שלמה תמיד מפחדים שמישהו יגנוב את ההצגה שיהיה יותר כשרוני וכ"ו מצד אחד אתם אוהבים מצד שני יש ביניהם מתח,חוסר אמון ויכולת לפרגן את מרגישה שאי אפשר לתת בו אמון והוא מרגיש שהיא אפשר לתת בך אמון מצד אחד את מתעצבנת עליו אבל הביטי גם על עצמך עצם העובדה שאת מסרבת לשתף אותו גורמת לו להבין שאת לא סומכתעליו ואז גם אם הוא לא מתכוון להתנהג ככה הוא מעורר בך את האמוןואת בטח שבטח מעוררת בו חוסר אמון.אין ספק שהוא חש שיש בך משהו מעבר,כשרון עצום, בגיל צעיר 22ו הוא שהוא מבוגר ממך ב9 שנים(גם אם רק חובב)עושה עבודה טובה אבל לא במידת הכשרון שלך.אולי הוא כשרוני לא פחות ממך אבל הוא עדיין חש מאויים. לפי דעתי מצד אחד הוא רוצה בטובתך כי הוא אוהב אותך מצד שני הוא תחרותי כי הוא סך הכל אנושי וגם בגלל שהוא גדול ממך הוא חש צורך להדריך אותך למרות שאת בוגרת ומצליחה.אני מאמינה שזה מעלה את הסעיף שהוא רב על כל דבר ומוציא את האנרגיה וגם מרגיש צורך להדריכך גםאם בכלל אין בך רצון לזה ובטח שבטח צורך. עכשיו לפרקטיות!!! שבי עם עצמך ותחליטי טוב טוב אם את מסוגלת להיות איתו בקשר כזה שעוצר אותך ומערער בך את האמון,אם את מגיעה למסקנה שאת לא יכולה בלעדיו,אז שתפי אותו ברעיונותייך אבל לא עד הפרט האחרון אלא שירגיש שאת לא מסתירה ממנו ,שאת לא חושדת בו וכ"ו תראי לו שכן חשוב לך שישתתף אבל בכל זאת בתור אומן מעדיפה את הלבד בעת הביצוע לאחר מכן הוא מתווכך איתך על דברים קטנים נניח..אז תסבירי לו וגם תציבי גבולות "תשמע,אני לא מגדת עתידות ולא פסיכולוגית. רוצה לשתף אותי בבעיה מעולה ... לא רוצה זה כבר בעיה שלך .אני יש לי את העיסוקים שלי ואת העניינים שלי ואין לי זמן לנתח אותך או להתחנןןןןן.אני כן מוכנה לדבר איתך ולפתור איתך את בעיותינו כזוג אבל לא מוכנה להיות זו שתפתור את הבעיה לבד...אנחנו זוג וצריך לפתור ביחדדדדדדדדד דבר, שתף ונפתור או שמראש אל תטרח לעשות לי פרצופים"!!! וזהו אם הוא לא מבין עניין- וזה באמת מגיע לשלב שבו את מרגישה חנוקה ונשלטת את פשוט מחליטה עם עצמך מה את מוכנה להקריב בקשר ומגיעה למסקנה שאת חשובה לך יותר(במידה והוא לא משנה את דפוסיי ההתנהגות)פשוט תאמרי" אני את שלי כבר אמרתי ,אני לא מוכנה לזה שתחנוק אותי או שתהפוך למנהל שלי אני לא חייבת לך כלום ורק לעצמי אני חייבת...אז תחשוב על זה וקבל או שאני קמה והולכת" ובין היתר תזכירי לו שאת אוהבת אותו אבל את הכי אוהבת את עצמך ואת החופש שלך והוא חונק אותךושהיית רוצה שיבין את זה ואם לא שיבין אז שיקבל!!!!

אוקי תודה לך על התשובה. זה נשמע כל כך קל לעשות מתשובתך, אבל דבר אחד לא הבנת – אני משתפת אותו ב-כ-ל דבר שאני עושה, ז"א מספרת לו על חיי, מה עובד עלי, מה קיבלתי לעשות וכו. אני מרגישה כל כך רע שאני צריכה לברור את עצמי לפני שאני מדברת, שכאילו עדיף לי להסתיר מאשר שיפגע. איפה הכנות כאן? הוא אינו בדיוק חובב.... הוא לומד את אותו המקצוע והוא שואף לאותה העבודה. במקרה יצא לי שאני עובדת בזה. הוא מאוד מוכשר אבל הוא בוחן כל דעה שאני אומרת לו וכל דבר. כבר דיברתי אתו שוב ושוב ושוב ושוב על אותם הנושאים שאת הזכרת בתשובתך, אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב. קשה לי עם זה, באחת השיחות זה הגיע עד כדי כך שהוא פלט שהוא לא רוצה להיות ה"קהל המעודד" שלי. ז"א, באותו הרגע קיבלתי את זה מאוד קשה, אבל אחכ הוא הסביר את עצמו שהוא התכוון לכך שהוא לא רוצה לשבת ולצפות מהצד. הוא רוצה שנחלוק הכל ביחד, אבל קשה לו להבין אותי, שכרגע אני לא יכולה לחלוק אתו הכל. האם אני רעה? האם אני אנוכית? האם אני חושבת רק על עצמי? האם אני דורכת?... אני עבדתי מאוד קשה על הפרוייקטים שלי, ולא קיבלתי ממנו את התמיכה שקיוויתי לה. גם אז הייתי צריכה לריב אתו. הכי כואב לי שלא רק שהוא לא מפרגן לי על הפרוייקטים ישר כשאני מציגה אותם בפניו (הוא מפרגן לי בפעמים אחרות אמנם, אבל היחס הראשוני הוא תמיד נחבא אל הכלים ותמיד בצורה מאוד ילדותית) כואב לי חוסר הכנות, חוסר היכולת לומר לי בזה הרגע – מה מפריע? מה כואב? מה לא בסדר? במקום זה, הוא בוחר להפגין את תסכולו בצורה תיאטרלית כזו, ומופגנת לצורה הלא טובה. כל העסק נראה ילדותי מאוד ואני מרגישה כל כך רע שזה לא מסתדר לנו. לא מזמן ניסיתי לסדר לו איזו עבודה בתחום, אמנם כביכול "פחות ממה שאני עושה" (פחות או יותר כהגדרתו) אבל לדעתי, אני חושבת שהיא מדליקה לא פחות. כשהוא שאל אותי אם אני הולכת, אז עניתי לו שאם הוא הולך אני לא אלך, בכדי לתת לו את ה"במה". למרות שגם אני מאוד רציתי ללכת לא הלכתי, לא רציתי לקבל תודה ענקית וגרנדיוזית ממנו, לא ציפיתי למאין הכרת תודה וניפוח האגו שלי, אבל לפחות קצת הערכה, או קצת יחס טוב יותר או הבנה, שבכל זאת איכפת לי ממנו. במקום זה הוא הוליך אותי שוב ושוב שבעצם זה "חרא" וזה לא טוב. רק אחכ הוא אמר שבעצם הוא מעריך את זה. למה לא לומר לי מיד? למה לגרור את זה ככה? למה אני תמיד צריכה להסביר את עצמי בקשר לכל מעשי? הוא כועס אם אני מדברת עם אחרים, לעיתים אני רוצה לשמוע חות דעתם של אחרים על העבודה שלי, אבל הוא כועס שאני לא נתמכת רק על דעתו. הוא מפרגן לי וטוען שאני מוכשרת, אבל אני מרגישה שאני צריכה לשאול עוד אנשים לדעתם. במקום זאת, הוא טוען שזה הכל פלירטוטים, ושבעצם אין מניע טהור מבעד לכל זה. כמובן שהוא טועה! מכעיס אותי חוסר האמון הזה, ומתיש אותי כל האנרגיות של הריבים שלנו... מצד שני אני אוהבת אותו, אני באמת חושבת שהוא מוכשר, אני באמת רוצה שהוא יצליח ולדעתי הוא יצליח, אבל קשה לי כרגע לנתב הכל לכיוון של שנינו, ז"א קשה לי כרגע לחלוק, כי בכל זאת מדובר בעבודה שלי שכרגע אין בה מקום לשניים (רק התחלתי...) מדוע הוא אינו מסוגל להבין את זה???

שלום רב לד"ר הפורום אינו מיועד לעיצות? אלא רק למיון ראשוני? אבל אני רק מעוניינת לקרוא חוות דעת מקצועית (כמו שרוני שכנראה אינה מתהדרת בתואר ד"ר עשתה' אבל עשתה יפה).. אני רק רוצה לשאול אותך שאלה, אני לא שואלת אותך מתוך ניסיון "לאשר" לעצמי את מעשי, אבל האם אתה יכול לראות בהתנהגות שלי אגואיסטיות? או חוסר הבנה? או האם אתה חושב שאני חושבת רק על עצמי? האם תוכל לענות לי על זה? כרגע יעוץ אינו עומד על הפרק מפאת סיבות מסוימות (שאינן קשורות למהות הטיפול - נהפוך הוא, אני מאוד בעד) אבל כרגע זה לא.

שלום לך קראתי את כל התכתובת שלך עם הד"ר ועם רוני,חשוב לי להוסיף לך שהרבה פעמים אנחנו יודעים על עצמנו יותר ממה שאנחנו חושבים ,את הצגת עצמיך כ-"יחסים דפוקים" את כנראה יודעת שיש לך יחסים דפוקים עם החבר שלך, בלבך את כנראה יודעת שאין הרבה סיכוי למערכת הזו כעסים רבים כל-כך ריבים, העלבויות,צער ועוד.. כנראה שאתם ביחד עם האהבה שיש לכם תלמדו על החיים .וברגע שמישהוא יעצור את זה כל אחד מכם ילך לחפש את אושרו במקום אחר ,אני יודעת שקשה היום לעשות את הצעד הזה של להחליט איך להמשיך אך הוא יגיע וטוב שכך ולטובתכם שניכם .אין טעם להיות עם מישהוא רק בגלל האהבה כי בחיים האהבה נשחקת ואחר כך נישארת רק החברות ואם אין חברות מה תעשי? אנשים בדרך כלל לא ממש משתנים בגדול וטוב שעה אחת קודם לדעת על אי התאמה. ובאשר לתשובתו של הד"ר בודאי שהרבה יןתר נכון לגשת לטיפול. אך נכון יותר לפעמים לדבר עם חברים או סתם באינטרנט בכדי לפרוק רגשות ולהשתחרר ממועקות לא תמיד יש לאנשים את הכסףל טיפול וזוהי דרך לא רעה לפרוק מחשבות ורגשות כל טוב

למה להיות בקשר שלוקח לך כבר בהתחלה כל כך הרבה אנרגיות? נראה שדברים לא זורמים טוב בקשר הזה {ואפילו לא חשוב מי צודק ומי לא} וכדאי שתחשבי פעמיים אם הקשר הזה מטיב איתך ?