איך לעזור?

דיון מתוך פורום  זוגיות חברה ותעסוקה

08/05/2004 | 21:21 | מאת: עלמה

יש לי ידיד שסובל שנים רבות מדיכאון וחרדה. לפני כחמש שנים הוא התאשפז על רקע דיכאון. מאז הפסיק לעבוד וחי על קצבת ביטוח לאומי. לפני חודשים אחדים שוב התאשפז על רקע חרדה. בחמש השנים האחרונות הוא יושב בבית וכמעט אינו יוצא. הוא נוטל כדורים שאולי ממתנים מעט את הסימפטומים, אבל הוא חי בבדידות כמעט מוחלטת ובייאוש. בתקופה הראשונה שלאחר האשפוז הראשון ניסיתי להפנותו לשיקום מטעם הביטוח הלאומי, אבל שם לא עשו דבר, וטענו שאינו מתאים לשיקום (באישפוז הראשו הגדירו אותו כ"סכיזופרן", אף שלדעתי אין הוא עונה על ההגדרה של מחלה זו, וגם פסיכיאטר פרטי שאצלו ביקר, שלל אבחנה זו). אינני יודעת איך לעזור לו. ברור לי שהבעיה האמיתית והבסיסית שלו היא בדידות, ייאוש וחוסר תכלית. אני נפגשת איתו מדי פעם, אבל אינני יכולה לענות על כל הצרכים החברתיים והאחרים שלו. אני מציעה לו לפנות לעזרה פסיכולוגית, אבל הוא טוען שהיה בטיפול של פסיכולוגים רבים והם לא עזרו לו. למועדון "אנוש" ניסה ללכת כמה פעמים, אבל לא מצא שם את מקומו. בתודה רבה מראש על כל עצה או הפניה. אגב, הבחור גר באזור רמת גן.

לקריאה נוספת והעמקה
08/05/2004 | 21:59 | מאת: רוני

לפי תחושה שלך בתור ידידה מה הפחד הכי גדול שלו לגבי החיים? האם זה החיים עצמם שמפחידים אותו? אני קראתי על סכיזופרניה ומניה דפרסיה שזה נורא דומה אבל יש שוני מסויים האם יש לו סכיזופרניה או מחלה נפשית עליה את יודעת במשפחה? את יכולה רק לנסות לשכנע אותו דחוף ללכת לטיפול אבל דחוף.... ולהיות עמו בפגישה הראשונה...לפחות

08/05/2004 | 22:05 | מאת: רוני

כשפרצה המחלה הזאת...מה עורר אותה לפני חמש שנים?

שלום רב, הפסיכולוגיה הקלינית מנסה להגיע לאנשים במצבו של הידיד, באמצעות נבירה אל תוכן של החרדות, הבלבול, והטראומות - שמן הסתם, הלמו בנפשם. יש מקרים שזה עובד. לאחר המון זמן. וגם המון מאמץ. במקרים רבים אין הצלחה, כי הדרך ארוכה מדי למטופלים. הם אינם רואים את סוף המבוך. הפסיכולוגיה החברתית מנסה להרחיב את העולם הנוכחי, מבלי לצפות שהטראומות יפתרו, אך תוך הנחה שהתקדמות באמצעות 'נצחונות' חברתיים קטנים - תשנה את הפרופורציות שבחיים. לא עוד רק חור שחור מהעבר, אלא גם חיוך של מישהו מהאתמול. גישה שכזו, אצל אנשים בוגרים, מנצלת את הזירה התעסוקתית, כדי לתת בה, ובמהלכה - הזדמנויות מהסוג שהזכרתי. החיזוקים הקטנים מייצרים צעדים גדולים: בהסתגלות לנורמות, באחריות, בתחושת ערך, באיכפתיות לאחרים, וביכולת למצוא ידידים ומשמעות כללית בחיים. ובקיצור: בלי לעשות 'פיתרון שורש', כדרכה של הפסיכולוגיה הקלינית - מגיעים לתשובה שהיא מספיק טובה, כדי להתמודד בחיים. ללכת למרכז שיקום של הביטוח הלאומי היה מבחינתכם רעיון טבעי נכון, אלא שלאור הכרותי עם מרכזים כאלו, לצפות שהם יוכלו, בתוך הגודש וההמולה שם - לעשות משהו, זה קרוב למעשה ניסים. תוכלי לראות באתר שלי, במדור 'מאמרים על הסתגלות חברתית', וגם במדור המאמרים על ענייני תעסוקה - כמה כתבות על תהליכי עבודה שלי עם אנשים שדומים לידיד שתארת. כשיש משפחה תומכת, רגשית וכספית - מחליטים לא להסתמך על השירות הציבורי - ואז יש סיכוי סביר יותר להזיז את המצב. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

09/05/2004 | 10:33 | מאת: עלמה

תודה על תשובתך המפורטת. גישתך נראית לי מאוד ואני מאמינה שזה הכיוון שעשוי לעזור לידידי זה. אפנה אותו, בתקווה שיסכים לנסות... בתודה רבה!

מנהל פורום זוגיות חברה ותעסוקה