פחד ממושג "חתונה"...

שלום, אני בת 24.5 ויש לי חבר כבר 8 שנים (בן 25.5). שנינו סטודנטים באותה פקולטה ולומדים שנה ראשונה. נכון שהיו עליות ומורדות ואף בתחילת הלימודים היתה לנו תקופה לא קלה בגלל כל הרעיון שאנחנו לומדים ביחד, סביבה חדשה, חברים חדשים. פתאום המושג של מובן מאליו היה כל כך בולט שאפילו היתה פעם שחשבתי לחתוך את זה. דיברנו בינינו ולמרות שזה היה קשה החלטנו לקחת הפסקה ראשונה מזה 8 שנים ולאחר שבוע ללא שיחות הסכמתי לתת לזה עוד צ'אנס. מאז עברו מס חודשים וכיום המצב קצת רגיש אך הרבה יותר טוב. תמיד היה ברור לשנינו שהעתיד שלנו הוא להיות ביחד, אנחנו לא יכולים לדמיין את עצמינו לבד. התכנון היה שנסיים את הלימודים ונתחתן. אך הכל היה בגדר "יש עוד זמן" . באותה תקופה הלא טובה חבר שלי בה בהצעת דרך אגב שאם אנחנו לא מתחילים לדבר באמת ולחשוב על עתיד משותף אז אין לנו למה למשוך את הקשר. הוא צודק אך לא הבנתי מה פתאום הלחץ. חשבתי שאולי הלחצתי אותו עם זה שאני רוצה לחתוך. מבחינתי, יש עוד שנתיים לסיום הלימודים, שנינו עובדים בעבודות סטודנטים וזה ממש לא מתאים. הוא נפגע. יש לציין שמהבחינה הזו אני הרציונאלית והוא האמוציונאלי. הוא טוען שהוא חושב "ביחד" ואני חושבת "לחוד". מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד דאגתי לעצמי והייתי עצמאית. אני טפוס של "תן לי לעזור לך - אל תעזור לי". מה גם שמערכת היחסים של הורי מוזרה. יש אהבה אך יש לכל אחד חשבון נפרד (פעם היה להם משותף), אמא שלי עם השנים נהיית צעירה ואבא שלי מתבגר כפליים , אמא שלי נותנת המון מעצמה (גם כשאין) ואבא שלי לא נותן כלום (גם כשיש הוא עושה טובה) כך שעם האהבה בינהם יש בינהם ניגודים עצומים.אני מודעת לזה שמערכת היחסים של הורי השפיעה עלי מאד. תמיד הייתי מודעת למה שקורה למרות שהם לא ידעו על כך. אין לי בעיה לעבור לגור עם החבר אך הוא טוען שאם אני לא בגישת חתונה ה"לגור ביחד" רק ימשך. אמרתי לו שאין לי בעיה להתחתן איתו. יש לי בעיה עם המושג "חתונה" , אני מרגישה שזה תיק שכבד עלי, לא מוכנה לחשוב על ילדים ולנהל בית.... (למרות שאני חולה על ילדים ויש לי איתם תקשורת מדהימה) ... כרגע המשפחות שלנו באבל ככה שיש לנו שנה מינימום להתחיל לדבר ממש על החתונה אבל דיברנו על המסביב , חינה וכאלה ואני לא רוצה לעשות חינה, אני שונאת להיות במרכז וכל הכאב ראש הזה... הוא מבחנתו ראה את זה כדבר רלוונטי... למרות שאני מדברת על זה איתו, החשש עדיין קיים בי... מה עובר עלי? איך אני יכולה לשנות את מה שגדלתי עליו "לא לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי"... ?

דקלה יקרה, קראתי את סיפורך הארוך. אני חושבת ככה: אם את רוצה אותו תתחתני עכשיו. אם לא תתחתני עכשיו, במוקדם או במאוחר תריבו, תפרדו, והוא ילך לחפש מישהי אחרת.

דיקלה, ברור שמערכת היחסים של הורייך תרמה להיותך טיפוס עצמאי שדואגת לעצמו ומסתדר לבד וזו גם הסיבה לכך שהפכת לחשדנית בכל מה שקשור ביחסים בין בני זוג. נסי לשכנע את עצמך שלא כל הגברים מתנהגים כמו אבא שלך ולא כל הנשים הן עותק של האמא שלך ולכן מערכות יחסים בין בני זוג לא חייבים להיות מוזרות כמו מערכת היחסים בין ההורים שלך. אם את באמת רוצה לחיות עם הבחור ולקיים מערכת יחסים זוגית בריאה ונורמלית, את חייבת להתחיל לעבוד על עצמך בקטע של "ביחד". זה טוב וחשוב להיות עצמאי ולדעת להסתדר לבד, אבל כשחיים בזוג הכוונה היא לחלוק לטוב ולרע את הכל (את השמחות, הכאבים, הפחדים, החוויות, ההנאות והסבל). ומאחר ועד היום לא נתקלת במצב כזה, את צריכה ללמוד אותו ממש מההתחלה. כי מערכת יחסים היא דבר הדדי, כל צד רוצה לתת ורוצה לקבל וזה הרעיון המרכזי של ה"ביחד". לכן כדאי שתנצלי את השנה שיש לך עד החתונה כדי להדביק את הפערים בתחום הזה ותרויחי 2 ציפורים במכה אחת: גם חבר נפלא לחיים וגם תראי איזה כייף זה כשיודעים שאפשר גם לסמוך על אחרים.