שאלה חשובה מאוד לד"ר ובכלל לכולם

שלום רב, אני נערה דתייה בת 19 ויש לי בעיה. הבעיה שלי היא שאין לי בטחון עצמי כלל (הוא שואף ל-0 אם לא מתחת) ויש לי דימוי עצמי מאוד מאוד נמוך. המשפחה שלי מחמיאה לי שאני רזה, יפה, חכמה ומושכת ולטענתם יש לי הרבה מה להציע אבל אני פשוט לא מאמינה בכך, אני מרגישה בדיוק להפך- שמנה, מכוערת וטיפשה. שכאני הולכת ברחוב ואנשים מסתכלים לכיווני וצוחקים אני בטוחה שהם צוחקים עליי וחושבים: "יו, איזה כיעור". או כשבן ניגש לכיווני בין אם זה כדי להתחיל איתי ובין אם זה לשאול "האם קו 51 עבר" אני מסמיקה בשניות, נהפכת לא-ד-ו-מ-ה בטירוף ומאבדת את יכולת הדיבור שלי, אני פשוט נאלמת דום. לדוג' למדתי לאחרונה לפסיכו' והיה בקורס בחור דתי. הוא ניגש בסוף השיעור להציע לי טרמפ. אני כמובן הסמקתי, השתתקתי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי הרגשתי פשוט מטומטמת.(מיותר לציין שלאחר הפעם הזאת הוא לא ניגש אליי בשנית). והבעיה הזאת היא לא רק עם בנים היא גם עם בנות. לדוג' בבי"ס אני אף פעם לא הייתי משתתפת בשיעורים ולא בגלל שלא ידעתי את החומר אלא בגלל שפחדתי שכל מילה שיוצאת לי מהפה תהיה שטות אחת גדולה וגם כשהמורות היו פונות אליי הייתי מסמיקה ומשתתקת. או כאשר לא הבנתי משהו אני לא הייתי שואלת את המורה אני הייתי נשארת כך, עם סימני שאלה וחוסר ידע. זוהי בעיה שמלווה אותי כבר שנים רבות והיא ממש מתסכלת אותי ופוגעת לי בחיים, כבר מגיל קטן. בבי"ס אני אף פעם לא הייתי מקובלת, הייתי מוצאת את עצמי לבד בהפסקות, בטיולים, בשבתות שעשיתי בבי"ס, בשעורי התעמלות הייתי האחרונה שבחרו בה וגם זה קרה מתוך חובה לבחור אותי.כן, ציוניי נפגעו כי המורות חשבו שאני לא יודעת את החומר. כיום אני לא מעיזה להענות לבחור שמתחיל איתי, אני לא משתתפת באירועים חברתיים וכו' אני פשוט מסתגרת בתוך עצמי. שאלתי היא, מה ניתן לעשות? כיצד אני יכולה להתגבר על הפחד הזה? כיצד אני יכולה להפסיק לחשוב מה אחרים חושבים עליי? או שמא אני כן צריכה לחשוב מה דעתם של אחרים? חשוב לי לציין, שדיברתי על הרגשות שלי מול אמירות משפחתי, הבעיה היא שאני לא יכולה לומר מי מאיתנו צודק. ייתכן שמשפחתי צודקת וייתכן שאני צודקת. כיצד אוכל לדעת מה האמת? כיצד אוכל להתמודד איתה? אשמח לשמוע את תגובתיכם ועצותכם. סליחה מראש על האריכות וה-מ-ו-ן תודות על העזרה. א.ג.

שלום לך, נשמע שעברת בחייך תקופות לא קלות מבחינה זו. זה בהחלט לא נעים לחשוב על דבר שכזה כל יום ולהתעסק איתו כל הזמן. מבחינת העובדה שאת מושכת אך נדמה לך כי את לגמרי ההפך ושאנשים צוחקים עלייך ברחוב- זה משהו שמאוד הזדהיתי איתו. אני גם לחלוטין מבינה אותך, בתור אחת שגם ביישנית, כמה זה קשה להיענות לבחורים ולזרום בשיחה איתם. אך למרות זאת, מצבי לא כ"כ קיצוני כשלך, מאחר ויש לי ידידים ואני מתחילה להשלים עם המראה שלי. אני חושבת שאת באמת מאוד סגורה ומופנמת ובטח הד"ר ייעץ לך ללכת לסדנאות שעוזרות להתגבר על כך, ובצדק. זה תהליך שאת חייבת לעבור. חבל שכל חייך יסתובבו סביב בדידות, חוסר תקשורת עם אנשים ופחד מלומר את שלך בפומבי- וע"י כך לפגוע בעצמך(בלימודים למשל). אני בטוחה שמשפחתך רוצה בטובתך ולכן יבינו אם תרצי ללכת לטיפול כלשהו. כמו כן, את חייבת להתחבר עם אחת הבנות במקום לימודייך, זה ממש יעזור לך אם תהיה לצידך חברה שתוכלי לדבר איתה. אין מישהי כזאת? אולי ידידה שלך מהעבר? אם תתחברי אליה היא בטח תכיר לך את חברותיה ותוכלי להצטרף לחבורתן. הדבר בטוח יעלה את הביטחון שלך מעט... זה כיף שיש חברות ועם מי לצאת. אני לא מבינה איך הסתדרת עד כה... אך הגיע הזמן לעשות שינוי בחייך! את בת 19 ועלייך לקחת את עצמך בידיים! אל תבכי על כך שאת בודדה או ביישנית, פשוט תלחמי בזה ותטפלי בזה כדי שהמצב ישתנה לטובה. גם אם זה ייקח יותר זמן משחשבת, אין דבר מספק יותר מלהשיג את המטרה ולכן תצטרכי להיות סבלנית. עשי שינוי בחייך! שיהיה בהצלחה! אשמח לשמוע מה דעתך... דנה.

ראשית, המון תודות על תשובתך. שנית, כמו שאת אמרת אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולכן החלטתי לנתק קשר עם חברותיי מהתיכון, אותן חברות שפגעו בי והרסו אותי במשך שנים רבות, ולנסות לפתוח דף חדש בשירות הלאומי שלי. אבל שוב, גם כאן אני מוצאת את עצמי בבעיות. אני אמנם מדברת עם בנות ומשתדלת להסתובב איתן מה שיותר אבל אני מרגישה שאני פשוט לא רצויה ואני לא מבינה למה. מה ששכחתי לציין זה שאימי מעולם לא דאגה להדריך אותי ולטפח אותי. אבי היה אומר לה בואי ניסע לקנות לה בגדים, תני לה לקנות בושם וכו' ואימי תמיד סירבה בטענה שיש לי מספיק מהכל למרות שזה ממש לא היה המצב. נכון, היו לי הרבה בגדים בארון אבל אלו לא היו הבגדים שלי, אלו היו הבגדים של שתי אחיותיי. לי מעולם לא קנו בגד חדש. והמצב הזה נשמר גם כיום אימי לא מטפחת אותי ולא מדריכה אותי. אם ברצוני לקנות בגד חדש עליי לעשות זאת מכספי אבל אין לי כסף כמה אני כבר מרויחה 500 ש"ח לחודש וגם זה לא כי אני משלמת על הוצאות נהיגה. חוץ מזה למה אני צריכה לשלם? לדוג' אני שמעתי שצריך להוריד שיער מהרגליים רק בגלל שחברה שלי באה ואמרה לי: "למה את לא מורידה שיער"? ולכי תסבירי לה שאני לא ידעתי שצריך ולא ידעתי איך. וכנ"ל לגבי דברים רבים אחרים, הכל אני למדתי כי מישהו העיר לי. דוג' נוספת בכיתה ח' העבירו לי פתק אנונימי וכתבו לי עליו:" את ממש מסריחה. לא שמעת על דאודורנט"? בצורה כזאת אני לומדת מה צריך לעשות. ולמען האמת אני עדיין לא יודעת הכל בתחום הטיפוח אני נתקלת בהרבה סימני שאלה וכמו שניתן להבין את אימי אי אפשר לשאול ואת אחיותיי אני מתפדחת לשאול בגילי כי אלו הן שאלות ממש דביליות שילדה בכיתה ו'- ז' גג שואלת. חוץ מזה, מה הן יחשבו עליי? אני פשוט אבכה בשעה שאספר להם שהעירו לי על שיער ודאודורנט, לדוג'. אז ככה אני נשארת עם כל סימני השאלה שלי וממש אובדת עצות.

קודם כל תודה רבה על הסבלנות לקריאת מכתבי. שנית, אני שמחה לשמוע שאתה חושב שהמצב עוד לא אבוד. הבעיה היא שאני פשוט לא רואה את זה קורה. תמיד יישאר לי בלב ובזכרון כעס וצער רב על מה שעברתי. אני לעולם לא אשכח את הדברים שנאמרו לי ואת הזמנים הקשים שעברו עליי. כמו שאומרים: מכות יכולות לעבור ולהעלם אבל המילים תמיד נשארות חקוקות בלב... שאלתי היא האם אתה באמת מאמין שטיפול יעזור לי? האם יש סיכוי שגם אני אשתנה? ואם כן אשמח לדעת למי עליי לפנות לקבלת עזרה? והאם הטיפול בתשלום או שקופ"ח מכסה? ועוד שאלה באמת אחרונה האם אני לא יכולה לפתור את הבעיה בעצמי? לעבוד עם עצמי על הנושא? כי אני עומדת ללמוד שנה הבאה באוני' ולא בא לי שיתחילו לרכל שאני הולכת לטיפול... תודה רבה רבה רבה א.ג.