זוגיות והורים

הכרתי בחור מקסים, שגר מרחק שעתיים נסיעה במקום מגורי. ברור לי שכדי לפתח קשר, נצטרך להפגש יותר בסופי שבוע ולהתארח אחד אצל השני. אני בת 28, גרה עם ההורים והוא גר לבדו. הוא התארח אצלי מס' פעמים והכיר את משפחתי. הוא מעוניין שאתארח אצלו גם. הבעיה היא (ותנסו להכנס לראש שלי לרגע...) שהוא גר לבד ולכן ע"פ ההגיון אם אבוא אליו אשן אצלו, אך מצד שני הוריו הם אנשים דתיים ודי פרימיטיבים (הוא סיפר לי עליהם רבות) ולדעתי לא יראו בעין יפה שאני הולכת לישון אצלו. כידוע, אצל דתיים לא מקובל שבחורה ישנה עם/אצל גבר. הקשר הזה חשוב לי ולכן הרושם שיווצר (גם אם הוא לא מוצדק ומיושן מאוד) אצלהם חשוב לי לא פחות. חשבתי אפילו על האופציה לבלות איתו את סוף השבוע אך בלילה לבוא לישון אצל הוריו. אני יודעת שזה טיפשי אולי וזה רק יקשה עלי (צריך להכיר אותם, להיות נחמדה וכו'... ) אבל מצד שני זה לא יצור התנגדויות או יותר נכון, דיבורים מאחורי הגב. חשבתי ללכת בקו הזה לפחות בהתחלה עד ש....נראה מה יהיה.דרך אגב, הוא גם לו יש עבר דתי אך היום הוא יותר חילוני. מה דעתכם? האם אני סתם מסבכת את עצמי? האם יש מקום לעשות מה שבא לי או להתחשב ולפעול בהתאם לסיטואציה? מדוע ההורים שלו חשובים לי עוד לפני שהכרתי אותם? עד כמה אנחנו צריכים להתחשב בחיים בתרבות ההורים (שלנו, של בני זוגנו)? הרי תמיד הם יהיו יותר שמרנים מאיתנו....... לפעמים קשה לי לדעת האם אני זו אני או שאני יצור מאולף של הורי. כמו השיר של ריטה, "איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת".........אני תמיד שואלת את עצמי האם הדיעות שלי הן באמת אכן שלי או כתוצאה מהחינוך שאותו ספגתי בבית?