התמודדות עם "תקופה שחורה" בחיים

שלום ד"ר אברהם, אני כיום בן 22. הסיפור שלי מתחיל כשהיתי בן 16 והתחלתי להשתמש בסמים... למרות שאת התיכון צלחתי בהצטיינות יתרה, לא ידעתי מה מחכה לי בהמשך. שימוש זה הפך להתמכרות קשה בזמן הצבא וכלל בין השאר אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה הסגורה בעיקר בגלל "נטיות אובדניות". כמובן שאישפוזים אלו גרמו לצבא לשחרר אותי אחרי חודשים בודדים. אחרי תקופת שיקום וגמילה שכללה כמובן גם טיפול פסיכיאטרי + טיפול בשיחות, חזרתי לעצמי וכיום אני "נקי" (שונא את המילה הזאת) כבר מעל שנתיים. בשנתיים האלו הספקתי לעשות ניסים ונפלאות בתחום האישי חוץ מהיותי "נקי", זה מתחיל בפסיכומטרי גבוה מאוד וממשיך בפעילות ספורטיבית סדירה,שמירה על תזונה נכונה,מצב רוח טוב ועוד ועוד.... מבחוץ לא תדע על עברי אלא אם אספר לך. אבל...בתחום החברתי "התקופה השחורה" ההיא עוד מרחפת מעליי, ובמיוחד כשמדובר ביצירת קשר עם בני המין השני. ישנה רתיעה עצומה כשאני מספר "בעדינות" על הביקורים שלי בבתי חולים פסיכיאטריים ועל העובדה שהשתמשתי בכדורים פסיכיאטרים(דווקא ההתמכרות לסמים עצמה פחות מפחידה אנשים). ותאמין לי, אני לא שש לספר את המידע הזה דבר ראשון שאני פוגש מישהי אבל אחרי היכרות כלשהי , כשהקשר כבר מתחיל להתהדק ובמיוחד שעולות שאלות כמו"למה השתחררת מהצבא?" אני מרגיש לא בנוח לשקר, ואני מנסה לספר את הסיפור בגירסה קלה לשמיעה ולעיכול, הרבה יותר מהמציאות הקשה וזה עדיין מאוד מאוד מרתיע. כמובן שהדחיות האלו שאני מקבל גורמות מפח נפש גדול, במיוחד שמדובר במשהו שכבר לא נוגע אליי בכלל ואין לי אפשרות לשנותו("העבר"). חשבתי לא לספר על ה"תקופה", חשבתי לשקר לגביה, חשבתי לשכוח ממנה ככה שגם אני לא אזכור מה קרה שם... אבל קשה לי לרמות את עצמי. איך אתה מציע לי לנהוג בקשר ל"עבר", כמה ממנו כדאי לחשוף ובאיזה שלב, איזה חלק ממנו אפשר לשמור לעצמי וכל כיוון מחשבה אחר שאתה יכול להציע לי בקשר להמשך דרכי.(אני מניח שאתה יכול "לדמיין" מה עברתי) בתודה מראש עידו. נ.ב לאחרונה סיימתי את הטיפול הפסיכותרפי שעזר לי מאוד.