לבד או ביחד? זקוקה לעזרה

שלום רב, אני בת 27 ובעלי בן 30 בעוד חודש "נחגוג" 4 שנות נישואין ועוד 5 שנות חברות (9 שנים ביחד), ובנוסף את יום הולדתו הראשון של בנינו (ב"ה). אני פונה לפורום זה מאחר והמצב הכלכלי אינו מאפשר לי/לנו פניה פרטית לעזרה. מאז שאני זוכרת את הזוגיות בינינו אני זו שמושכת... משכתי לחתונה וזה העיקר. כשהכרתי את בעלי הייתי בחורה חתיכה שלא משאירה גברים אדישים - מרשימה עם נוכחות. מאז עברו שנים והשמנתי תחילה 15 ק"ג לפני החתונה ועוד 15 ק"ג אחריה - 30 ק"ג עודף זה המון ומשנה את האדם חיצונית וכן פנימית, נעשיתי חסרת ביטחון. בתקופת החברות בינינו עברנו טלטלה - בגדתי בבן זוגי סטוץ ללילה, כמובן שטיפול זוגי שעברנו הוכיח לבעלי שהוא האשם העיקרי במצב מאחר ולא נתן לי תשומת לב ולא הבטיח את הזוגיות שלנו בהבטחה שהזוגיות מובילה למיסוד. באותה התקופה גילינו שלבעלי יש בעית פוריות ונזדקק לטיפול כדי להרות. ובעצם זה היה מאין עיסקת חבילה לא גלויה שהוא יסלח על הבגידה ואני אוהבת אותו ולכן נשארת איתו אל אף בעית הפוריות. העניין שבאמת אהבתי ובאמת לא היתה לי כוונה לעזוב. ואז הגיע ההצעה להתחתן והתחתנו, רצוי לציין שאז המצב המיני בינינו היה מין אחת לשבוע עד פעמיים לשבוע. - לא תמיד מספק ודי משעמם וחד צדדי, אני סיפקתי לו יותר גיוונים כגון מין אוראלי ותנוחות ועיסויים והוא היה רוב הזמן די פסיבי - בקיצור מתסכל, אך לפחות היה מין. התחתנו סיימנו תארים והיום אני לפני תואר נוסף. אך היום מצבנו בכי רע. לאחר החתונה גילינו שבעלי עקר לחלוטין ונאלצתי לעבור טיפול ובנוסף בזרע של תורם, עברתי הריון קשה כולו בשמירה ולידה טראומטית שנגמרה בניתוח מסובך, ובגידול של תינוק לא קל ובכיין נורא. המצב גרם לי להראות יחסית מוזנחת כי כל היום בבית עם תינוק שדורש ידיים כך שלא טיפלתי בעצמי חיצונית וגם לבית אין לי זמן ובשלנית אני לא מי יודע מה אבל לזה נמצא פתרון שסבתות הביאו אוכל חם וטעים. בחצי שנה האחרונה התרחקנו נורא, אין כבוד הדדי ובקושי אנחנו מדברים בינינו שלא נדבר על מין, בעלי צוחק עלי שאני שמנה ונראית זוועה ומאשים את בנינו שלא מאפשר לנו להתייחד. וכשיש זמן הוא בתרוץ שהוא עייף וכל הזמן הוא עייף. הוא עובד בתפקיד ניהולי בחברה שבה כולם מאופרים ויפים (תעשיית יופי) כך שקשה לו לראות את אשתו במצב מוזנח. היום אני עומדת לפני שינוי והוא לימודי מקצוע אשר בהחלט ובהבטחה יביאו לי פרנסה טובה. (רפואה). אני מרגישה היום למרות שאני מאוד אוהבת אותו, שאם והיתה לי פרנסה קבועה היום הייתי קמה ועוזבת, כי קשה לי עם המצב, כל הזמן אני יוזמת מגע ומקבלת המון סרובים ובכלל אין עם מי לדבר, אפילו עם הילד הוא נמצא מעט זמן. ניסיתי לדבר ואפילו אמרתי כבר שהרמתי ידיים ואולי עדיף גירושים אך כמובן שהוא שולל זאת, אבל כמה אפשר. נורא משעמם לי איתו, ואני צמאה לאהבה כולל מגע מסעיר - נמאס לי, אפילו אימי יורדת עליי שלה יש מין יותר ממני והיא אכן צודקת. מה עושים? האם להתגרש? אני מרגישה שנתתי לו המון כולל הטיפולים שעברתי ושעוד אעבור לעוד ילדים שלא יהיו ביולוגים שלו, למה הוא לא מעריך כלום? לי

לקרוא ולהפנים

אולי כדאי שתתבונני קצת לתוך עצמך ותבדקי ביסודיות מה קורה איתך במקום להשקיע את כל האנקגיה בלהעביר ביקורת על כמה שבעלך לא מספיק טוב ולא מתייחס וכו'. למשל, איך את היית מרגישה אם הוא היה מעלה 30 ק"ג ב-9 שנים (שימי לב! את רק בת 27 לאן תגיעי בגיל 40 ?) יכול מאד להיות שאת מקבלת את היחסים ביניכם כדבר מובן מאליו (בעית העקרות שלו) אבל זה במפורש לא נותן לך זכות להזניח את עצמך או להעביר ביקורת עליו ועל הסביבה מבלי לערוך בדק בית בעצמך. מערכת יחסים נבנית ומתפתחת כל הזמן ואם לא מטפחים אותה - אז היא נחנקת, גוועת ומתה. לפעמים הנשמה וטיפול נמרץ עוזרים - לפעמים זה כבר מאוחר מדי. ותחשבי על זה

עם כל המצב שלך הקשה אך את חושבת להיא עוד ילד בעתיד ,הרי הזוגיות על הפנים אן לו בכלל סבלנות בשביל הילד ואת עוד חושבת גם לסבול בטיפול ולהביא עו ילד קודם כל תרדי מזה ואם חשוב לך הביחד תדאגי קודם לטיפול של שניכם ביחד לדוגמא אם מפריע לו המראה שלך תעבדי על עצמך ותצפי ממנו גם לעזרה וגם יחס הוגן לילד בהצלחה