חברה יהירה

שלום רב, הבוקר עשיתי מעשה, שהייתי מבקשת לקבל עליו עיצה. יש לי "חברה" שאני מכירה אותה כבר 10 שנים. היא התחתנה ראשונה ואני חצי שנה אחריה. לפני כשנתיים וחצי התגרשה ומאז מנסה להכיר נואשות גבר חדש. הקשרים שלה נכשלים שוב ושוב, אם בפגישה הראשונה המתבססת על משיכה חיצונית או אחרי מספר מועט של פגישות בגלל האופי שלה. היא בחורה שנראית רגיל לחלוטין, אולם מייחסת לעצמה תכונות שאינן קיימות במציאות כמו שהיא היפה מכולן, החכמה מכולן, המצליחה מכולן ועוד ועוד. כשבמציאות, בדומה למראה הסטנדרטי שלה גם הצלחותיה האישיות נשענות על עבודה חלקית, לא קבועה ומשכורת מזערית. הבעייה התחילה להציק לי כשבשיחותינו הייתה פשוט עושה לי שטיפות מוח, כמו: "את מבינה? הבחור שיצאתי איתו אתמול פחד להתקשר כי הוא נבהל מכמה שאני מוצלחת ויפה ומושלמת ו.. ו.. ו..". " הרי אין מישהי שדומה לי. מישהי שיכולה להשתוות אלי.." ומכאן הרי ברור, שגם אני- חברתה לא יכולה להשתוות אליה. ואני, במשך שנתיים וחצי, לא רציתי להתעמת איתה ולפגוע לה בכל החלומות שלה, וכל הזמן הייתי מאשרת את דבריה. שכל הבחורים מפגרים ודפוקים, והם לא רוצים אותה כי לא יכולים להרשות לעצמם לחיות ליד מישהי מושלמת כמוה. ובזמן כשלונות במיטה הטילה את האשמה על הגברים בטענה שהם אימפוטנטים. התנהגותה היהירה באה לידי ביטוי לא רק באמירות אלא גם בהתנהגות גאוותנית ומתנשאת בכלל. דוגמא ממש קטנה, אפילו שנראית לא רלבנטית, אבל לדעתי מייצגת מאד: אירחתי אותה אצלי והכנתי לנו ארוחת ערב. אני מטופלת ב2 ילדים קטנים והעומס רב, והיא כמובן ראתה את זה. הייתי מצפה שלפחות תציע עזרה, אף על שלא הייתי נענית או שתיקח רק את הצלחת שלה ותשים בכיור. אבל לא. הגברת יושבת ומפדרת את פניה ואני משרתת את מלכת העולם! מה שקרה למעשה הוא שלאחרונה התחלתי להכיר הרבה אנשים, ולחדש קשרים ישנים עם חברות מהעבר, ולפתע נוכחתי שאף לא אחד מתנהג בצורה שמשדרת: "אני לפחות סגנו של אלוהים ואת אפס". והיום החלטתי לשים לזה קץ. ביקשתי שלא תיצור קשר ואף לא נתתי לה הסברים. הרי כל הסבר שהייתי נותנת לה היה מכניס אותי לקטגוריית "המפגרים": "אני לא בסדר?- אני הרי מושלמת." פשוט לא יכולתי עם זה יותר והחלטתי לחתוך. האם הייתה לדעתך דרך אחרת לנהוג?

גם לי היתה חברה כזאת, הייתה(!)... במשך שנים סבלתי מההתנהגות המגעילה הזאת שלה... חוץ מזה שהיא חשבה שהיא מלכה והיא ממש לא היתה, היא גם היתה מאוד קנאית! הקנאה והמרירות שלה נבעו מכל מיני תסכולים שהיו לה בבית. אני הייתי חברתה היחידה ואף אחד לא הבין איך סבלתי אותה... באיזשהו מקום כבר ריחמתי עליה, לכן נשארתי חברה שלה... אם כי נפגעתי מאוד מהעקיצות שלה. הגיע רגע בחיי שהחלטתי שאינני ראויה ליחס הזה והחלטתי לשים לזה סוף! יותר מזה, הבנתי שכשהיא הייתה נמצאת לידי, אנשים חושבים שאני כמוה ובעצם חושבים שהיא משקפת גם אותי, כמו במשפט: "אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה". כאב לי שאני זאת שהחליטה על הנתק בינינו, אך מאז אני מרגישה כ"כ מאושרת ומשוחררת! אם הייתי יודעת שכך ארגיש, הייתי עושה זאת ממזמן וחוסכת מעצמי המון כאב, יגון ועלבונות מיותרים... אז רק שתדעי שאני תומכת בהחלטה שלך, עשית את הדבר הנכון! אל תרגישי רע עם עצמך, הרי לא מגיע לך היחס המתנשא הזה שלה. רק זכרי שהיא עשתה זאת מהסיבות ההפכות דווקא. כלומר, הראתה לך ולסביבה שהיא בטוחה במראה שלה ומלאת ביטחון, אך אני מאמינה שמבפנים כואב לה וזו סתם הצגה... תאמיני לי. אם היא היתה באמת חושבת שהיא כ"כ ראויה למחמאות, היא לא היתה צריכה להמשיך לשכנע את עצמה כל הזמן שזה נכון... עדיף כך. תהני מכל רגע. ימים יפים...

תודה רבה על תשובתך. אכן הפער שנוצר לא איפשר את המשך הקשר, וכעת מרגישה הקלה עצומה שלא צריכה להיות מעורבת באשליותיה ולחזק אותן בניגוד לדעתי. היא דאגה לעדכן אותי בכל הקורה איתה ובכל הגברים החדשים של חייה שהיו בממוצע שניים ביום. הם תמיד יזמו את ניתוק הקשר, וכל בר דעת היה מבין שהיא פשוט לא מצאה חן בעיניהם. אבל הכרתיה כל כך טוב, שהיא כל כך מקובעת בדעותיה הלא מציאותיות על עצמה, כך שהיה ברור לי שאם אגיד את האמת הפשוטה הזו, למשל, היא תיפגע והמריבה תהיה בלתי נמנעת. לכן במשך שנתיים וחצי (!) חייתי בשקר עם עצמי. הרגשתי שאני לא יכולה להיות איתה אמיתית וכנה עם דעותי, וזה מה ששיגע אותי, החליש אותי בעיני עצמי. ואז החלטתי לקום ולפוצץ את הבועה הזו. כשאמרתי לה שלדעתי היא בחורה רגילה ולא מושלמת ישר נכנסתי לקטגוריית המפגרים, אך מכיוון שצפיתי זאת מראש- לא הופתעתי כלל! דווקא הלידה השניה הוכיחה לי שבחירת בן זוגי הייתה נכונה, כך שלא מצאתי עצמי רוצה לחזור לשלב החיזור. ההחלטה על הניתוק היתה קשה והמעשה עוד יותר, אולם יכולה להעיד ממרחק של 36 שעות שבדומה לנכונות בחירת בן הזוג גם החלטה זו היתה נכונה. תודה רבה לכולם על העזרה!