ייעוץ משפחתי

אימי היא טיפוס לחוץ שמרבה להתלונן ולכעוס על כל העולם,היא מתלוננת על עבודתה הקשה (מתוך בחירה שאנו ניסינו לגרום לה לוותר עליה והיא מתעקשת להמשיך בה) ועל הבית הגדול שיש בו הרבה עבודה נקיון כלים כביסה, כך היתה מאז ומעולם. בשנה האחרונה בעיות בריאות שלה ושל אבי גרמו לה להיות עוד יותר קשה ועצבנית. אנחנו 5 אחים ואחיות ורובנו כבר גרים מחוץ לבית, בבית נותרו רק אחות בת 17 ואח בן 14. יחס אימנו לאחותי מהווה גורם למריבות וויכוחים רבים. ברור לנו כי היא אוהבת את כולנו אבל אליה היא מתייחסת כמו לעוזרת בית שתמיד צריכה לנקות ולסדר אחרי כולם, ההבדל ביחס בולט במיוחד לעומת האח הקטן שהוא ממש לא עושה כלום ואפילו חלק מהבלאגן הוא מעשה ידיו, והחלק הנוסף הוא מעשה ידי אימי אשר למרות שאנו מנסים ללמדה לעבוד בצורה מסודרת, מצליחה כל יום מחדש להשאיר אחריה בלאגן בכל מקום (חלקו תוצאה של עבודה נוספת שבה היא עוסקת בשעות הפנאי שאין לה כאלה - וגם בזה ביקשנו ממנה להפחית ע"מ להקל עליה). אני כרגע לא מדברת איתה כבר מספר ימים לאחר ריב קשה בנושא בו היא מרבה להשתמש במילים כמו "אני ימות ואז תראו איך זה בלי אמא", "שהילדים שלכם יעשו לכם מה שאתם עושים לי", "אף אחד לא עושה כלום בבית הזה" וכדומה... מרגיז לשמוע כי זה כלכך לא נכון, אחותי פשוט כל הזמן מסדרת אחרי כולם ונראה שהיא פשוט לא רואה את זה. כבר מספר פעמים שאחותי הפסיקה לעזור בבית ליום יומיים, רק כדי שתראה כמה היא כן עוזרת, אבל חוץ מלספוג צעקות על זה שהיא לא עושה כלום והבית הפוך לא הצלחנו לגרום לה להבין כלום. אני ואחותי מאוד קשורות ומספרות הכל אחת לשניה, ושתינו כבר ממש מיואשות מהמצב הזה. רצינו להפנותה לייעוץ משפחתי אבל נראה כי היא לא מתלהבת לשתף פעולה ואנו גם לא יודעות היכן וכיצד להגיע לייעוץ שכזה. אנחנו כבר חסרות אונים וזקוקות לעצתך כיצד לנהוג. תודה

שלום, אני כבר בת +20, סטודנטית שעדיין גרה בבית הורי. בבית גרים שני הורי, אני ואחותי הקטנה. אחותי הגדולה נשואה ועזבה את הבית לפני כשנתיים. מאז שאני זוכרת את עצמי הורי לא מסתדרים רוב הזמן והאווירה בבית תמיד מתוחב ועכורה למעט רגעים של אושר הנובעים מאירועים משפחתיים או מחופשות יזומות. יש בביתי הרגשה של הצגה פעילה תמיד - לא משנה מה באמת קורה בפנים לא לשדר שום דבר כלפי חוץ - סודיות משעבדת שתופסת את מרקום החיים האמיתיים. אמא שלי היא הטיפוס הדומיננטי בבית, קולה תמיד מכריע - כבר כמעט ואין כנגד מילתה מי שיצא כנגד - זוהי השגרה אבי הוא פאסיבי יותר איש העולם הפשוט - בעיניו לא צריך הרבה כדי להיות מאושר. אימי לעומת זאת מתוסכלת, אוצללה, ומרגישה מסכנה שלא השיגה את שרצתה בחיים. היא בעיקר תאשים את הוריה שלא נתנו לה הזדמנויות ואת אבי בבחירות השגויות שעשו בחייהם הזוגיים. החיים בבית נעים במעגליות של ריבים, אווירה עכורה, איומים על להתגרש וכו' למעין פיוס ושקט עד הרעש הבא - המצב ככה מאז שאני זוכרת את עצמי לפחות 15 שנה אם לא יותר אני מאוד רוצה שהם יצאו מהמעגל הנוראי הזה ושישנו משהו, שהמצמב לא יישאר כפי שהוא אבל בשביל אימי המילה טיפול - או פסיכולוג זה רק ל"אנשים ההם" ומה פתאום שהיא צריכה טיפול. אני חושבת שהיא הגורם העיקרי ליחסים הלטאטובים כשאני רוצה לציין שדעתי אינה מוטית. אני חושבת שהיא יכולה להיות מאושרת אם היא תצליח להשתחרר מכל הדברים שיושבים לה חזק בראש. - היא רגילה להיות לא מאושרת עד שאפילו שקורים דברים טובים היא תמצא בהם את הרע - כאילו ולהיות מאושרת מפחיד אותה, היא כבר בורחת מזה. אני חושבת שהארתי כבר במילים מעבר לתכנון ומקווה שהעברתי את העיקר השאלה שלי, האם אתה יכול לעזור לי לחשוב על דרך להביא את אימי או את הוריי לפורום או לפגישה אחד על אחד לטיפול זוגי. והאם יש מקום להתערבות שלי שמורגשת כל הזמן בשטח כמכבה את השריפות? תודה מראש.