תקשורת בינאישית

אני עייפה מלהילחם בתחושותיי לגבי איך אני מצטיירת בעיני אחרים.הייתי מרגישה טוב יותר אם הייתי זורמת משום שכל דבר שאני אומרת/עושה יכול לגרום לי למצב רוח ירוד למרות שבפועל אותו אדם יכול לא לעניין אותי כלל אך המחשבה שדעתו אינה חיובית עליי מתסכל אותי.למה זה קורה שכ"כ חשוב לי להיראות בסדר ואדם נחמד??אולי כי אני אישית לא מרגישה זאת בפנים..אם אני שומעת הערה שלא נשמעת לי אני חייבת לענות בחזרה ואם לא אגיב לא אוכל להתעלם מהמצב ופשוט אעשה פרצוף עד שהבעייה תיפתר.מדובר באנשים מהעבודה בעיקר,כעת אני לא כ"כ מסתדרת עם המנהל האישי שלי אני מרגישה שהוא לא אמיתי ודי צבוע אבל במקום להיכנס "למשחק" כמו כולם אני ממש מתעצבנת ומחפשת בכל דרך של קרבה להתקיף..הוא מצידו גם לא כ"כ אוהב אותי.החברים בעבודה טוענים שאני מאוד דומיננטית ושהנמהלים מפחדים ממני ומאוד מעריכים את דעותיי אך אני לא מרגישה כך כלל תמיד התחושה שאותי לא אוהבים ואני ממש צריכה חיזוק מילולי לדעת איפה אני עומדת ביחס לשאר..אני חושבת שאני אדם מאוד קשה ולא מצליחה "לרכך" את דעותיי בחברה ולהפסיק את מחשבותיי הבלתי פוסקות.מאידך,אני ממש לא מבינה איך אפשר לחיות בעולם צר עין כ"כ והתחושה היא ממש של חוסר צדק וחוסר אמת.העקיצות של בני האדם נוטים לי לחשוב שהקנאה קיימת כ"כ חזק אצל האחר חוסר פרגון ולמרות שאני כ"כ מאמינה שהאחר הוא פשוט "רע" מיסודו אני עדיין מעריכה את דעותיו כלפיי.הייתי רוצה מאוד להרגיש בטוחה גם בלי האחר אלא אם הוא חשוב בעיניי ולא כל הערה תמשוך אותי מטה כאילו מה כבר קרה.אני לא רוצה לשנות את אופיי בכל הקשור לעקרונות שמצטיירים אצל האחר כנוקשים אבל כן הייתי רוצה להרגיש אחרת עם ההתנהגות שלי ולא לחוש בבועה של תסכול ומועקה.