פשרה- מילה גסה?

אני בת 27.5 , יצאתי עם לא מעט גברים בחיי. בתוכי תוכי אני גבר מקווה להכיר את בחיר ליבי, אדם שאקים איתו בית ויהיה לי לבן זוג לכל החיים. העניין הוא שבכל אחד שיצאתי איתו יש פוטנציאל להיות כזה אך בכל אחד גם מצאתי סיבה או שניים למה לא להמשיך את הקשר ולהתמסד. אני מרגישה שזה כמו סרט נע שבו אני תמיד מוצאת 90 אחוז תכונות שמתאימות לי ו 10 אחוז לא. אני יודעת שאין דבר כזה מושלם, אני יודעת שצריך להתפשר וברור לי שאני לא כליל השלמות וככל שאני גדלה יותר אני מבינה את זה יותר אך בדבר אחד אני מאוד מתקשה הוא - על מה להתפשר: על חכמת חיים? על השכלה? על מראה חיצוני? על משפחה לא משהו? כל פעם אני מרגישה שאני צריכה להתפשר על משהו אחר. אין לי בעיה עם זה אך אני לא יודעת על מה כדאי ועם איזו פשרה אוכל לחיות הכי טוב. לפעמים אני עצובה מאוד מפני שאין לי את הקטע הזה של התאהבות סוחפת, בד"כ אני לא פועלת ע"פ הלב בלבד ולכן לכל מי שרצה לתת לי עצה ללכת ע"פ נטית ליבי (בלבד) - זה פשוט לא ילך. אני תמיד פועלת גם מההיגיון. האמת היא, אנשים רבים שהלכו אחרי נטית ליבם והתחתנו עם האדם שבו התאהבו, מצאו את עצמם גרושים ואת האהבה בורחת מהחלון.........האמת, אני לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. למשל עכשיו, אני יוצאת כבר חצי שנה עם בחור מקסים. מעניין, מתעניין, טוב לב, כיפי, איש שיחה, אינטיליגנט, ישר, נאמן. בקיצור, אדם כלבבי. יש בו תכונות שתמיד רציתי בבן זוג. אני יודעת שיהיו לי איתו חיים פוריים, רגועים וטובים מכל הבחינות, אך לצערי הוא לא כל כך הטעם שלי מבחינה חיצונית ואני מרגישה שאם אתחתן איתו (הוא מאוד מעוניין בכך) זו תהיה בדיוק הפשרה שלי- המראה החיצוני. הוא לא האיש שדמיינתי לצידי כבן זוג לכל החיים (מבחינה חיצונית). ברור לי שאם אפרד ממנו, אוכל מחר להכיר כבר מישהו חתיך יותר ומושך יותר משום שאני בחורה נאה ובד"כ מחוזרת אבל אני יודעת שגם בגבר הבא אצטרך להתפשר על משהו ועל אופי אני לא מוכנה להתפשר כלל. למשל לא אסכים בחיים לחיות עם גבר בוגדן, קמצן, מרובע (ונתקלתי בכמה כאלה....). בתוכי תוכי יש לי משאלת לב להכיר גבר שיהיה לטעמי חיצונית ושיהיה בו תכונות אופי שאני מעריכה ומוקירה אך זה לא בעצם ה 100 אחוז? זו לא בעצם השלמות הלא מציאותית? אך ככל שעובר הזמן, אני מבינה שזה לא ריאלי וגם בנוסף קיימת עייפות החומר- אין כח לפגישות, דייטים, מועדונים. לפעמים אני מעדיפה להשאר עם מה שיש (ותאמינו לי שיש לי בחור שכל בחורה היתה חולמת...) מאשר לעזוב ולהמשיך לחפש את ה100 אחוז, אם יש דבר כזה.... האמת אני כבר עייפה מקשרים שמעוררים בי לבטים, תהיות, חששות וספקות. אני באמת לא רוצה להרגיש 100 אחוז כי אני יודעת שאין דבר כזה אבל הייתי שמחה להרגיש שלמה עם בן הזוג ולא להתהלך במחשבה שאולי שם מעבר לפינה, פספסתי את אהבת חיי. אף פעם לא חוויתי תחושת של שלמות עם בן זוג. תמיד אני תוהה, מבולבלת, מתלבטת, בין לבין, לא יודעת אם להמשיך קשר או לחתוך. לפעמים אני תוהה האם זה משהו באישיות שלי בילד- אין או שאלו סימני הבריאה שאומרים לי שטרם הכרתי את הזיווג הנכון שלי. מה עושים עם כל המטען הזה? כיף לי עם חברי הנוכחי אך אני חוששת שאם אתחתן איתו, יבוא יום והפשרה שעשיתי תתפוצץ לי בפרצוף ואני ארצה שינוי.