מה קורה לבעלי?

ד"ר אברהם, בעלי בן 37,אדם חכם מאד,בעל השכלה גבוהה מאד.עבד כל השנים בחברה מסודרת והרוויח משכורת שאיפשרה לנו לחיות ברווחה. לפני שנה החליט לעזוב את מקום עבודתו בגלל חוסר שביעות רצונו מהמנהל החדש, ולעבור למקום אחר שם הסביבה החברתית מוצאת חן בעיניו. היה לו ברור כבר מן ההתחלה כי המשכורת תהיה נמוכה ב 50% אך אם החברה תגדל, תעלה גם משכורתו. אני כבר אז הטלתי ספק בנכונותו של צעד זה, אך בעלי האמין שהחברה תצליח וכן היה מוכן לקחת את הסיכון שמשכורתו תישאר נמוכה, וקבע שבתוך פרק זמן מסוים ינטוש שוב את מקום עבודתו ויחפש עבודה רווחית יותר. מה שקרה, שהחברה אכן לא הצליחה להתפתח, ובעלי, במקום לעמוד בהבטחתו ולחפש עבודה מחדש, החליט לפתוח עסק עצמאי משלו! עקב כך, עזב שוב את העבודה, השקיע כסף בהקמתו של העסק, שנכון להיום עדיין לא מכניס רווחים (כרגע יש עליו רק הוצאות), אנחנו מגדלים שלושה ילדים קטנים, שעבודתי מכסה בקושי את עלויות הגן שלהם, ושאר ההוצאות השוטפות, שהן רבות מאד, נמשכות מהחסכונות שלאט לאט אוזלים. אני מנסה כל פעם לדבר עם בעלי שימצא עבודה כשכיר ויחשוב בצורה אחראית על המשפחה, אך הוא מעדיף שלא להרוויח כרגע כסף, ורק משקיע כסף,זמן ומאמצים בעסק המפוקפק שלו, ואני פה על סף שיגעון!!! הביטחון הכלכלי היחסי שהיה לי עד לפני שנה כבר איננו עוד, ואני ממש מודאגת. כפי שציינתי, אי אפשר לנסות לשכנע את בעלי להפסיק עם חלומותיו אלו, ולא רק זאת, אלא שהוא אף מתעצבן שאינני מאמינה ביכולותיו להצליח בעסקים. דבר חשוב שלא ציינתי הוא שלמרות חוכמתו האקדמית של בעלי, באופיו הוא אדם נאיבי,לא מפולפל חברתית, היו מקרים בעבר שחברים שלו לוו ממנו כסף ולא החזירו, אז בתגובה הוא רק ניתק עימם את הקשר, שהוא קנה עבור חברים דברים מסויימים,כשנסע לחו"ל במסגרת עבודתו, ובסוף "נתקע" עם דברים אלה שלא היה קונה אותם לעצמו, היה משאיר את הארנק במשרד וגנבו לו כספים, עד שיום אחד גילה שנעלמו לו 200 דולר, שלא היה רגיל להחזיק בארנקו.הוא נאיבי, מאמין בכולם,לכולם, העולם ורוד מידי עבורו. בקיצור-אין לו את העוקץ המתאים לניהול עסקים. הוא יכול להיות גאון במקום עבודתו, אבל מבחינת תכונות האופי שלו, מתאים לו שאחרים ינהלו אותו ולא ההפך. לומר דבר כזה לבעלי זה בגדר הטלת פצצת אטום עבורו. כשאני כותבת שורות אלה, יותר ויותר מתבהר לי, שיש ברצונו אולי באמת להתנסות ולהסתכן- מה שלא הירשה לעצמו במשך כל 37 שנות חייו. אבל מה עם עתיד ילדנו? וכבר בהווה-אני מסרבת לקנות לילדי דברים שמבקשים בגלל המצב הזה.הייתי רוצה להבין, האם לאור התיאור הנ"ל יש הגיון בעשיה או שזו סתם קפריזה של משבר גיל ה-40?וכן-האם בכל זאת יש לי איזו אפשרות לנווט את הדברים? או יותר מכך- איך אוכל לעזור לעצמי בכל הנפילה לתהום העמוקה הזו?תודה רבה רבה!!

גם עיצות אנונימיות של כמה שורות סייעו לי מאד. בתקווה שהמצב בעתיד ייאפשר, כמעט ללא ספק, אעזר בך כאיש מקצוע. תשובותיך כאן בפורום מדהימות אותי כל פעם מחדש, כך גם תשובתך המפורטת, מבחינתי, לשאלתי. כמו תמיד- השארת אותי פעורת פה! המון תודה.