לומדים זוגיות

לאחרונה קראתי את ספרה של זיוית אברמסון "לומדים זוגיות" (מומלץ!). ספרה בנוי על התאוריה של אלפרד אדלר. ע"פ התיאוריה הזו,המטרה אליה חותרים כל בני האדם היא השגת תחושת שייכות וערך, ולכן בחירת בני הזוג נעשית כך שאנו בוחרים בני זוג שיתנו לנו להרגיש בעלי ערך, שווים. הרבה פעמים נוצר קונפליקט שמה שנחוץ למישהו כדי שירגיש בעל ערך לא כולל את מה שמעורר בו התרגשות ותשוקה. התובנה הזו כאילו "נפלה עלי משמים" והבנתי שזו בדיוק הבעיה שלי בקשר עם בן זוגי. אני יוצאת עם בן זוגי כחצי שנה ולא עובר יום שאני לא מתלבטת האם הקשר הזה מתאים לי. בן זוגי "נותן" לי את כל מה שצריך כדי להרגיש בעלת ערך: הוא אוהב, מפנק, מחמיא, גמיש, חרוץ, אמין, אפשר לסמוך עליו, מהימן, איש שיחה, מקשיב, מכבד, רגיש ועוד...לסיכום, יש בו את כל התכונות שהייתי רוצה שיתקיימו בבן הזוג ואני חושבת שבלעדי תכונות כאלה (אצל 2 בני הזוג) אי אפשר לקיים מערכת יחסים תקינה, להקים משפחה ולחיות חיים זוגיים טובים. מצד שני, מבחינה חיצונית בן זוגי "לא כל כך עושה לי את זה". הוא לא דוחה אותי חס וחלילה אבל גם הוא לא מעורר אותי יותר מדי מבחינה מינית וזה לא קשור באופיו (הוא אדם חם, מיני) אלא קשור יותר במראה שלו, שהוא נתון, שאי אפשר ממש לשנות. אני יודעת שאי אפשר לקבל מבן הזוג את הכל (!!), ברור לי שזו תביעה ילדותית. לכן, ע"פ ספרה של זיוית, מאחר שאין להשיג את הכל בוחרים על פי סדר העדיפויות האישי. כלומר, בוחרים בני זוג על פי מה שהכי חשוב וסובלים מהחסר של מה שכנראה פחות חשוב. במשך הזמן תופסים את היש כמובן מאליו וחווים בעיקר את המחסור. בכל זאת, לא רוצים לוותר על מה שיש. והרי המלכוד. לפעמים פוחדים מן העובדה שכל מה שיש עכשיו אולי לא יהיה, וכך אני מרגישה. זיוית בספרה מציעה להיות מציאותיים ולערוך רשימה מודעת של משאלות וציפיות מבן הזוג,לדרג אותם על פי סדר חשיבות אישי ולהשוות עם מה שיש לבן הזוג להציע מול מה שאין לו ועל פי זה להחליט אם להישאר איתו או לעזוב אותו. רעיון לא רע, אך משום מה מאוד קשה לביצוע... מה שמפריע לי עוד יותר, שבעברי יצאתי עם כמה גברים, שהשתוקקתי אליהם מאוד אך לא ראיתי את עצמי לעולם נשואה להם משום שהיתה לי תחושה שהם לא אמינים, אי אפשר לסמוך עליהם והם לא יאהבו אותי ס-100% אלא ב-80%. זה קורה הרבה פעמים שיש הפרדה בראש של האדם בין מי שאפשר לחיות איתם לבין מי שהם מושכים ומגרים אבל לא מהימנים ובלתי מכובדים. לפני קריאת הספר חשתי שאני חיה ללא החלטות, הגדרתי את עצמי "מתלבטת", אך לאחר קריאת הספר הבנתי שנכון לכרגע כן ביצעתי החלטה. עצם העובדה שאני ממשיכה לצאת עם בן זוגי אומרת שאני (כרגע) מעדיפה לשים בראש סדרי עדיפויות שלי אדם שיקנה לי תחושת ערך וביטחון ופחות את תחושת התשוקה. לבסוף, יש לי 2 שאלות: 1. אם בכל זאת בחרתי דרך, מדוע היא כה קשה לי לעיכול? 2. במידה ואפרד מבן זוגי, האם יש סיכוי שאכנס שוב לקשר מסוג זה (הייתי כבר בקשר דומה לפניו). כלומר, אחבור לאדם שלא ממש מושך אותי אבל אוהב אותי ורוצה לתת לי את כל מה שאני מבקשת (ובסתר ליבי אתאהב/אדלק על גברים שמסוכן וקשה לחיות איתם)?