בעייה עם החבר החדש...

הסיבה שנכנסתי לפורום הזה הינה בעקבות חברי הנוכחי אותו הכרתי לפני כארבעה חודשים דרך אתר היכרויות באינטרנט. אני בת 23 (סטודנטית למוסיקה) והוא קטן ממני בשנה, קצין מודיעין, סטודנט. הבחור הגדיר את עצמו מסורתי (כלומר, לא דתי!). לא ידעתי בדיוק, הלכה למעשה, כיצד מתורגם הדבר בדיוק. אמנם ידעתי שהוא לא נוסע בשבת ושומר כשרות, על שני דברים אלו הצהיר כבר ביציאתנו הראשונה, אך בכל זאת לא עשה בעיות כשהלכנו למקומות לא כשרים לאכול (הוא הזמין כשר אבל לא אמר לי מה לאכול) ובחו"ל הוא אף נוהג בשבת! במשך הזמן ראיתי שהוא גם מדבר בטלפון ורואה טלוויזיה והכל הכל. כלומר, מסורתי "קל", כפי הנראה. הוא גם הסביר לי שמסורתיות זה דבר לא אחיד, יש השומרים יותר, יש פחות, זה מן עניין של סקאלה על פי אמונה אישית. חיש מהר הקשר בינינו התהדק, ואיפה שהוא חייתי בהרגשה של "יהיה בסדר" ואמרתי לעצמי שאם בחר בקשר עם בחורה חילונית כמותי - הרי שבסך הכל אולי בעתיד אף ינטה יותר לכיוון זה, ונצליח לצמצם פערים, בייחוד אם נאהב אחד את השני ושנינו נתגמש. מאז אנחנו מתראים על בסיס יומי. לפני כמה ימים התחלנו לדבר סתם ככה.. על איך יהיה לגור ביחד, ועל איך כל אחד מאתנו רואה גידול ילדים. למרות שדברים אלו רחוקים ממני עדיין, קונספטואלית, בכל זאת הייתי צריכה לברר ביני לבין עצמי, האם זה הולך לעבוד בעתיד, או האם יש לזה סיכוי, כי אם אין - למה להמשיך משהו חסר עתיד? אמרתי לו שאני מניחה שכל אחד יצטרך להתפשר על משהו, וממש לא אכפת לי שייקח ילדים לבית כנסת או שנעשה קידוש, דווקא נחמד קצת מסורת. אבל אז הוא הדגיש לפתע שיהיה לו מאוד חשוב להפריד כלים ולשמור כשרות בבית תמיד (למרות שעכשיו כשהוא גר עם שותפים הוא די "מחפף" בעניין) והוא גם ייעלב אם אסע עם הילדים בשבת לים או משהו. אלו מחלוקות שבהן קשה לי לראות את עצמי מתפשרת עליהן. לפני כמה ימים הסעתי אותו לכנס שהיה לו מטעם הצבא (הוא נוסע לשלושה חודשים לארה"ב מטעם הצבא עוד חודשיים, שזה דווקא בסדר מבחינתי) ובדרך הוא רמז שאם לא אוציא את החמץ מהבית, או לפחות אבודד אותו במקום אחד, הוא לא יוכל לבוא אלי בפסח. זה כבר הדליק לי מעין נורה אדומה, כיוון שאני לא אמרתי לו באיזו דרך חיים לנקוט כשהוא איתי, והוא כבר קצת מתחיל להתערב לי בצלחת, ובאיזה שהוא מקום לא אכפת לי לעשות את זה בשבילו, אך מצד שני - לעזאזל, למה ביקש ממני דבר שכזה? קשה מאוד עכשיו להתנתק. כל פעם שאני מזכירה את הנושא שנינו מתחילים לבכות (הבכי שלו באמת מדבק ואז אני פשוט מחבקת אותו ואומרת לו "יהיה בסדר" ואז הוא אומר שכל כך הרבה קשרים שלו נגמרו בגלל זה, הוא באמת מרגיש אובד עיצות). חשוב לי לציין, שהוא פשוט כל מה שביקשתי. אם לא היה את העניין הזה, ברגע הראשון הייתי תופסת אותו ובעצמי מציעה לו להתחתן. הוא יוצא המון המון, חוץ מששי בערב, ממש כמעט כל ערב אנחנו יוצאים, לשנינו מעגל חברתי ענף ופעלתני, והוא לארג', נראה טוב מאוד וגם הורי אוהבים אותו ואומרים שצריך לתת לזה זמן. אבל האם באמת שווה לתת זמן למשהו שלא בטוח ממש אם יש לו עתיד בהמשך? או בשל אישיותו המקסימה יש להיאחז בזה בכל מחיר ובאמת לקוות שבעתיד "יהיה בסדר" ואולי שני הצדדים יתמתנו טיפה? זו בהחלט דילמה קשה בשבילי. המחשבה מטרידה מאוד. אגב, יש גם את העניין של החזרה שלו לבאר שבע, להורים, לכל סוף השבוע. הוא אוהב מאוד את ההורים, גם את אמאל'ה שמכבסת ומבשלת לו, ואף רואה בעתיד איך זה קורה כל שבוע. האמת היא שאני די סובלת שם ולא רואה איך כל שבוע אמשיך לעשות את זה. די משעמם שם האמת, הם לא עושים שם הרבה חוץ מלאכול, לראות סרטים ולדבר. הוריו מדי פעם עושים לו שטיפת מוח לגבי כל העניין ושואלים אם לקנות לנו פלטת שבת ועניינים כאלה. מה עושים?

שלום לך האמת שאני מבינה לליבך ואת באמת בבעיה אני אישית חושבת שעל הפער של הדת תצטרכי את להתפשר אם זה כשרות ושבת רק נסיעה עם זה אני חושבת אפשר להסתדר בגלל שהוא חשוב לך וטוב לך איתו ,עם הנסיעה אל תצרפי כל הזמן אם לא כל כך נעים לך שם אני לא יודעת אם יש הבדלי מנטליות שמפריעים לך אבל אל תמנעי ממנו את הכיף המשפחתי הזה בתןר אמא זה באמת חשוב בי