בן זוגי ואנוכי כמעט ואיננו רבים

בן זוגי ואנוכי בפרק ב' של חיינו, כלומר חוינו פרוק נישואין (כל אחד בנישואיו הוא). אנחנו מדברים על הכל, לא מפחדים לגעת גם במקומות כואבים, יודעים לזהות ולהעלות אחד בפני השני את רחשי הלב הן אחד ביחס לשני והן ביחס לעולם בכללותו, כלומר- ההתעסקות בעולם הרגש לגמרי לא זרה לנו, ואפילו אוסיף ואומר שכנראה שנינו מודעים (מעבר לצורך) לחשיבות הגדולה של החצנת התחושות והרגשות אחד בפני השני. יחד עם כל זאת, אנחנו כמעט ואיננו רבים. למען האמת ממש לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהיה לנו ריב ממש במשך 3 שנות זוגיותינו. זכורות לי רק אפיזודות קלות של העלבות שמיד עלתה על פני השטח (יחד עם דמעות) ודי מהר נידונה ונפתרה. לא אחת אני מציינת את העובדה שאנחנו ממש לא רבים, אני יודעת שזה מעיד על משהו שאינו לגמרי תקין, אנחנו כנראה לא לגמרי בטוחים . זה לא מתמיהה אותי, כי כפי שציינתי בהתחלה שנינו הגענו ממקום בו הריבים הביאו לשבר גדול, החוויה של שנינו היא כנראה שצריך מאד להיזהר עם ריבים, והאמת היא שלפחות מבחינתי אין תחושה של איזה משא כבד שיושב על הלב ולא נפתר בגלל פחד שלי לריב (ועד כמה שידוע לי גם לא אצלו), אבל בכל זאת אני מנסה להבין מה קורה או יקרה אם הנטיה הזו לא לריב, האם זה ימשיך לעולם ועד להפחיד אותנו לריב? האם זה ייצור בעיה בהמשך היחסים? כי כפי שנראה לי כעת, זה לא הולך להשתנות במהרה. יש איזה מחשבה או הצעה עבורי ?