מוטיבציה להצלחה ושאר בעיות

חבר שלי ואני שנתיים ביחד, אנחנו בני 26. הכרנו לפניי שהתחלתי ללמוד. לשנינו הייתה אותה בעייה- לא ידענו איזה כיוון לתפוס בחיים, מה אנחנו רוצים להיות "כשנגדל", פחדנו להתחייב למסגרת ארוכת טווח (לימודים או עבודה) שלא נהיה מרוצים ממנה. גם עליי וגם עליו הופעל לחץ גדול מצד המשפחה להתחיל לימודים אקדמאים. הוא היחיד שממש הצליח לגרום לי לקבל החלטה וללכת איתה, ובאמת נרשמתי ללימודים, ואני שמחה לומר שכל החששות שלי לגביי התחייבות למסגרת כזו או לגביי פחד להיכשל נגוזו, וכייף לי וטוב לי ללמוד. אבל אני דואגת בקשר אליו, הוא עדיין בעבודות זמניות, מדבר על לימודים פה ושם אבל פוסל זאת לאחר מכן, בדיוק כמו שהייתי אני. הוא מתוסכל מהמשכורת הנמוכה שלו, מהשיעמום בעבודות חסרות המשמעות , מתוסכל שלא מסתדרים לו דברים, אבל לא מוכן לאזור אומץ ולעשות כמוני. אמרתי לו שגם לי לא הייתה מוטיבציה, עד שהתחלתי ללמוד והיא פשוט נוצרה תוך כדיי "עם האוכל, בא התיאבון", אבל הוא לא מקשיב, לא רק לי, אלא לכולם. אנחנו אוהבים ורוצים להיות ביחד , אבל קשה לחשוב על נישואין עם אדם שכל 10 חודש הולך לחתום בלישכה. אני מדגישה שהבעיה הזו ל-א פוגמת בזוגיות שלנו, כי טוב לנו יחדיו. אבל אני רוצה בטובתו, ואני חושבת שהוא אדם חכם מאוד וחד מחשבה, אלא שהוא קורא לעצמו דפוק ואחד שאין לו "תחת" ללמוד. מה צריך לעשות? ובבקשה אל תגיד לי שרצונו של אדם כבודו, כי אני כמעט בטוחה שהסיבות שלו הינן פחדים והתלבטויות ולחץ פנימי , ולא באמת חוסר עניין בלימודים.

כמוני בעבר, הוא אומר שכדאי לו להתייעץ עם פסיכולוג, אבל עם כל ההערכה , אדם יכול וצריך לתפוס את עצמו בידיים בזכות עצמו. מה גם, שכסף לפסיכולוג לא ממש יש לו. התשובה שאני מצאתי כדי להתגבר על המחסום שהיה בי, הייתה להקשיב להגיון בלבד, להתעלם כמה שיותר מהרגשות, וממש להכריח את עצמי לעשות צעד, ואני שמחה שמצאתי את הדרך הזו ואני משתמשת בה בעניינים אחרים גם. אבל מה יהיה עליו???