איך נקלעתי לחיים הלא מצליחים האלה?

עליתי ארצה מארה"ב לפני 22 שנה (בגיל 23) והתחתנתי כעבור שנתיים לבחור ישראלי שפגשתי בניו-יורק, כשהוא טייל אחרי הצבא. אהבה גדולה. הגענו לארץ, למדנו, עבדנו, נולדו לנו 3 בנים (הבכור מתגייס בקיץ). היה לנו טוב. גם 2 אחיותיי הגדולות, הנשואות לישראליים, הגיעו ארצה עם משפחותיהם. המשפחה של בעלי הייתה תמיד קצת מרוחקת, אבל אהבתי לשוחח עם חמותי ולהתייעץ איתה, ומאד רציתי שתראי לי כ"בת". (אני בת להורים גרושים והייתי מאד קרובה לאמא שלי, אך תמיד היה לי קשה לשוחח איתה על דברים קצת יותר עמוקים, כי זה פשוט לא עניין אותה - אך תמיד ידעתי כמה היא אוהבת ומעריכה אותי. עם אבא אני בקשר, אך לא קרוב במיוחד. דווקא איתו ניתן לדבר על פוליטיקה, היסטוריה וכו' - היום יום מעניין אותו פחות. אין פלא שהתגרשו!). המצב כעת: אין לי משפחה בארץ - במשך השנים כולם חזרו לארה"ב ובנו את חייהם שם. המשפחה של בעלי מאד מרוחקת, וכלל לא מתעניינת במה שקורה איתנו - הם סבא וסבתא שמביאים לילדים מגש פיצה ו-50 ש"ח לכל ילד פעם בחודש, ובזה נגמר העניין (ואני שוחחתי רבות איתם בנושא - שיקחו את הגדול לכוס קפה מדי פעם וישוחחו רק איתו, או הקטן לסרט - אבל פשוט אמרו לי שאין הם מעוניינים). אני, בכל מקרה, הפסקתי לרדוף אחרי קירבתם ואהבתם - ובעלי אף פעם לא היה קרוב אליהם. אנשים מאד קרים ואגוצנטריים. בקיצור, תכנית ההתנקות בעיצומה - אני נחמדה אם אני במקרה רואה אותם, אך לא יוזמת קשר. עוד לא הגעתי למשבר הרציני: לפני כ-10 שנים בעלי פתח עסק עם שותף. כמעט כל הכסף אנחנו הכנסנו, אם דרך מתנות מקרובי משפחה עשירים בארה"ב שנתנו לי כסף באירועים או סתם, כי הם אוהבים אותי והם מאד נדיבים, אם דרך הלוואות משכנתא על הבית שלנו וכו', וכו'. העסק לא מרוויח - רק שותה עוד ועוד. בשנה שעברה, השותף (שנתמך בעצם כל השנים..) יצא מהעסק ובעלי מנסה בכוח, זיעה, התמדה וכו' להצליח. אך מה לעשות? יש לו, (וגם לשלושת ילדיי, דרך אגב) קשיי קשב וריכוז והוא אינו מצליח למרות כל ניסיונותו. אני מצליחה מאד בעבודה ועובדת במקום שמעניין אותי ונותן לי הרבה סיפוק. בעקרון, בעלי מפרגן לי, אך החיים הפכו להיות סיוט - לא רק שצריכים לחיות רק מהמשכורת שלי, האוטו שלי נלקח לטובת העסק (אנחנו גרים בפרבר - זה קשה), לקחתי עוד הלוואה לטובת העסק, איני לא קונה לעצמי כלום, אין עוזרת (ואני עובדת שעות רבות + 3 בנים + כלב!) - דיברנו רבות על שיסגור ויוותר, אך הוא כמו מהמר - תמיד חושב שעוד מעט יצליח, עוד מעט יקנה עוד רכב, עוד מעט יחזיר לי את הכסף - הוא כל כך חרוץ שלא ניתן להאשים אותו בדבר חוץ מחוסר הצלחה - ואני לא כזאת שדורשת הרבה, אך זה כאילו נקלעתי לחיים הלא מצליחים של מישהו אחר....וכמובן שהאהבה נפגמת, אני פוחדת שיפגע בעצמו, אך החיים כל כך לא מעניינים כעת - אין לנו כסף לשום בילויים או הנאות, לא טיפחנו חוג חברים (לי יש כמה חברות, אך אין לנו "חבר'ה"), אין משפחה מורחבת...כל חג גורם לי לשקוע עוד יותר. כאשר אני מנסה לדבר עם בעלי על איך אני מרגישה, זה רק מכעיס אותו, אומר שלא יכול לעמוד בלחץ שאני מפעילה עליו (ואני הרי אמרתי לו שאני מוכנה שיעזוב הכל ואגור באוהל איתו...), אומר דברים כמו שלו קשה יותר ממני (כאילו זו תחרות...). לא עוזר הגיוס המתקרב של הבן הגדול, והעובדה שחוץ מלישון כל היום ו"לשבת עם חברים" בלילה הוא לא עושה כלום. לא עוזר לאבא שלו בעסק - דבר שהיה יכול לעזור. גם לא עושה בגרויות - מספיק לו 12 שנות לימוד (ואני סיימתי תואר שני בהצטיינות...לימודים הם דבר יקר לי, אך לא הצלחתי להעביר את המסר, לא בדברים ולא במעשיים). גם מעשן סיגריות - שמפריע לי מאד. לא מבינה מאיפה זה בא - אין לנו אף אחד משני הצדדים שמעשן אצלנו...בקיצור - תחושה שהחיים בזבל - ומצד שני, כל כך ברור לי כמה אני בת מזל שהבעל אוהב ורוצה אותי, המשפחה - טפו-טפו-טפו - בריאה, ושלי יש עבודה טובה. ובכל זאת, קשה לי. הלבד. החוסר הנאה. המצב שכל מי שאני רואה מסביב נהייה במצב שיותר כל, יותר כיף, עם ילדים גדולים, ואנחנו נסוגים אחורה אחורה. אני שוקלת גירושים אבל אפילו לא יודעת איך. אם הייתה לי משפחה תומכת משלי כאן, אני מניחה שכבר מזמן הייתי הולכת מהבית (כאשר הלחץ מתגבר, תגובת הבעל מפחידה - דפיקות ראש בקיר, צרחות, בכי, פוגע בעצמו בראש, ביד - קשה מאד להרגיע אותו). ערבבתי הרבה נושאים, אבל איך אפשר לקבל תמונה מלאה בלי? האם יש לך עצה לגבי גירושים? אני יודעת שארגיש רגשי אשמה וכאילו אני נוטשת את הספינה...האם זה נורא כל כך? האם לא מגיע לי להיות מאושרת?