נושא מציק וכאוב

שלום, אני בשנות ה - 20 נשואה כמעט 5 שנים ועם בעלי בזוגיות קרוב ל - 10 שנים. הזוגיות כמובן עם עליות וירידות אך בזמן האחרון המון ירידות. כשנישאתי לבן זוגי ידעתי על בעיות בפוריות אצלו עוד לפני הנישואים אך אמרו לי שיש פתרונות לכך ושילדים יהיו לי, אבל לא ידעתי כמה המכה תהיה כואבת בהמשך... לאחר כשנתיים לנישואים החלטנו להביא ילדים ולהתחיל בטיפולים, כבר בהתחלה גילינו עקרות מוחלטת, וההחלטה הקשה מכל היתה תורם או לחפש בעל אחר....... בחרתי להשאר איתו וללדת מתורם וזאת מהאמונה שיחסינו יעלו על דרך המלך ושחמתי תעריך אותי ותקבל אותי סוף סוף כשתראה שהאהבה שלי "מנצחת" את כל הקשיים ושאני עם בנה מתוך אהבה אמיתית דרך אגב רק היא יודעת שהילד הוא מתורם והעיניין בסוד גדול מכולם. נכנסתי להריון במיידית וילדתי תינוק מקסים היום בן שנתיים. היחסים ביני לבין בעלי התדרדרו, הוא טוען שאני שמנה וכו'....אך לילד מתיחס באהבה. כל השנים בינינו תמיד "זכיתי" לריקושטים מצד אימו ואחותו ותמיד הוא עמד לצידן מה שגם זה העיב על היחסים. הבעייתיות הכי גדולה היא שמאתמול אני יושבת ובוכה, קיבלתי בשורה שאחותו בהריון ראשון ואיחלתי לה מזל טוב, אך עבורי זה נעשה יום שחור משום שכבר בני לא יהיה "נכד" יחיד ויותר לא יקבל יחס כי סוף כל סוף יהיה לחמתי נכד אמיתי ביולוגי משלה, ושאר הילדים שאלד כמובן באותה הדרך לא יקבלו יחס שווה. אפילו בעלי צהל כל כך, דבר שלא תאם לשמחתו בהריון שלי - מה שחידד לי את העובדה שהוא יהיה קשור יותר וקרוב יותר ביולוגית לילדה של אחותו מאשר לילדנו שלנו. התחושה שלי באופן כללי הוא של קינאה בה הכל הולך לה בקלות אפילו גבר תומך ומקסים היא מצאה, דבר שבו אני נכשלתי...... היא אדם רע, מתנשא, צבוע וקר שלא מהסס לפגוע ולדרוס כל דבר העומד בדרכו ולה הולך בחיים......... כשבעלי הכיר אותי הייתי נאה וחתיכה שלא חסרו לה מחזרים, משכילה, מתחשבת ודואגת לאחרים - לפעמים עד למצבים של פראייריות (מיתנתי את זה מאז) אומנם אני בחורה נאה אך שמנה ב - 30 קילו, ממשיכה ללמוד ולהתקדם ולהצליח ולהיות מקובלת בחוג החברתי. אני לא יודעת מה לעשות עם תחושותיי הקשות לגבי הריונה של גיסתי, אני רק בוכה כל היום במקום לשמוח בשבילה, המציאות והרגשות חזקים ממני. תודה ומצטערת על האורך שלי

שלום לך מכתב ז קשה לקריאה ואני מבינה לליבך , אבל אם לא תנסי לעזור לכם ביחד דבר לא ישתנה ,דבר ראשון חשוב ללכת ליעוץ חוץ מזה דברי עם בעלך ואמרי לו כמה את עצובה וכמה קשה לך את. מה שעשית בשבילו וזה בעיקר בשיבלו כי אצלו הבעיה הוא צריך להיות גאה בך את צריכה להיות בטוחה בעצמך ולא צריכה להרגיש מושפלת בגללו או בגלל המשפחה שלו ,קחי את עצמך בידיים בשבילך ובשביל הילד שלך ואם כלום לא עוזר אז תחתכי הוא לא שווה את זה שאת תבכי ותסבלי אל תקנאי כל אחד ומה שיש לו תתגאי במה שיש לך תהני ותאמיני לי גם את וגם הילד שלך יהיו מאושרים תחיי בשבלו ובשבילך חיים פעם אחת חבל לשנוא לא יוצא מזה כלום תתרחקי מהם אם הם מציקים לך תאמיני לי שאם את באמת חשובה לו הוא ישתנה בי בהצלחה

שלום, אני סטודנטית בת 25, נמצאת כרגע בקשר זוגי מזה 4 חודשים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני נמצאת בקשרים זוגיים. הייתי מאז גיל 18 ב3 קשרים זוגיים ברצף ללא הפסקות וכמעט מעולם לא הייתי לבד. אני לא יודעת מה זה להיות לבד ומפחדת מזה. מה גם שתמיד יוצא שאני מתחילה להיות לבד ואז ישר מכירה מישהו והקשר במהרה נהיה רציני. קשה לי לקיים את הקשר הזוגי (כמו כל הקשרים בעבר), כלומר, אני כל הזמן אוצה להיות רק איתו ואני פחות נהנית בלעדיו והוא מצידו חי לו חיים בלעדי. אני רוצה להיות מסוגלת לקיים קשר שאני חיה את חיי בצורה מלאה (בלעדיו מבחינה פיזית) ושיהיה לי טוב ולדעת שאנחנו ביחד ולא חייב להיות ביחד כל הזמן אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. לכן אני כל הזמן נפגעת מכל דבר שהוא עושה או לא עושה ולא נהנית מהקשר שלנו ומהחיים בכלל. מה לעשות?