אובססיה לאהבה נכזבת או פשוט פחד היסטרי מחתונה?

שלום, עושה רושם שיש לי בעיה קטנה. אני בן 30, ובוגר מספר מערכות יחסים ארוכות ורציניות (מגורים משותפים) ב 10 שנים האחרונות. בכל אחת ממערכות היחסים הייתי מאוהב, הרגשתי מאושר ומסופק, ולא חשבתי על בחורות אחרות. אבל, ברגע שהתחילו דיבורים על נישואין, חלה הידרדרות מהירה וקיצונית במצב הרוח שלי, ובביטחון שלי לגבי מערכת היחסים – עד כדי פרידה. דפוס זה חזר על עצמו כבר מספר פעמים. במקביל לתהליך זה, וביחס ישר אליו, בכל מערכת יחסים שהיתה לי - עם התקרבות "רגע האמת" של מיסוד הקשר - מצאתי את עצמי חושב על האהבה הראשונה שלי מתקופת התיכון, לפני למעלה מ 13 שנה (היינו קרובים במשך תקופה קצרה אבל לא היתה לנו מערכת יחסים, אפילו במושגים של תיכון). מערכת יחסים חדשה לרוב מדכאת מחשבות אלו, ואני מצליח להעביר תקופה מסויימת נוספת באושר - עד ששוב עולה נושא מיסוד הקשר עם בת הזוג החדשה, ומחשבות על אותה האהבה חוזרות ובגדול ואיתן חוסר הביטחון והפחד ממחויבות. דפוס זה גם כן חזר על עצמו מספר פעמים. כיום, אני נמצא באותו מצב בדיוק. אני נמצא במערכת יחסים שהרגישה מצויין עד שעלה נושא הנישואין. באמת שהייתי מאושר עד לאותו הרגע בדיוק, ואפילו חשבתי בעצמי על חתונה. אבל ברגע שבת זוגי התחילה לדבר על מיסוד הקשר, אני כמו מכונה מתוכנתת מראש חוזר על אותו דפוס. לצערי, השנים שעוברות לא משפרות את המצב אלא להיפך. מאז שעלה נושא החתונה אני תופס את עצמי חושב על אותה בחורה מהתיכון במשך רוב שעות היום, מריץ בראש שוב ושוב שיחות שהיו לנו לפני שנים וחושב מה לומר לה אם במקרה ניפגש. פאטתי, אני יודע. ככל שהלחץ מצד בת הזוג להתחתן גובר, האהבה מהתיכון מעסיקה את מחשבותי יותר ויותר – עד למצב בו קשה לי להתרכז בעבודה, אני מתקשה להירדם וכד'. כל המצב הזה מאוד מעיק עלי. אני שואל את עצמי איך אני יכול להתחתן עם בת הזוג שלי, כשיש לי כאלו רגשות עבור בחורה אחרת? זה בעצם לשקר לה. מצד שני, לא עושה רושם שהרגשות האלו דועכות עם השנים, רק להיפך – ומתישהו אני ארצה להתחתן, אז למה לא עכשיו?. בתרגיל תיאורטי אני שואל את עצמי אם הייתי עוזב את בת הזוג שלי עבור אותה בחורה – והתשובה היא כן. אני בחור די ריאלי – ברור לי שהבחורה הזו כיום היא שונה לחלוטין מהבחורה שהייתי מאוהב בה לפני כל השנים האלו, לא לדבר על כך שהיא נשואה באושר – אבל לא עושה רושם שהטיעונים האלו משפיעים עלי. האם זוהי אובססיה? או שזה פשוט פחד היסטרי מנישואין? האם הבחורה מהתיכון היא הגורם או הסימפטום במשוואה המוזרה הזו? האם בגללה אני לא רוצה להתחתן או האם אני נאחז באהבה הישנה הזו כתירוץ לברוח ממחויבות? אם אני אתחתן, זה יעבור? נראה לי שיש קשר בין השניים, אבל קשה לי לגלות אותו. בכל מקרה, מה אפשר לעשות במצב מגוחך שכזה? הצילו... אני מוכרח לציין שלהפתעתי, עצם הכתיבה כאן גורמת לי לתגובה רגשית מעניינת.

ליואש המיואש ערב טוב. רובנו זוכרים בנוסטלגיה ורדרדה את האהבה הראשונה שלנו, מגן הילדים, היסודי או התיכון. ברוב המקרים, כולנו מצליחים להמשיך הלאה ולא להניח לאותו סיפור אהבה נושן "לתקוע" אותנו בנקודת זמן כלשהי. גם אתה הצלחת בכך על פי דבריך, והזיכרון הזה חוזר אליך ומפריע לך תמיד באותו השלב - השלב בו עולה נושא החתונה. לכן נראה לי די ברור שזו לא באמת האהבה לאותה נערה שמונעת ממך להמשיך הלאה אל עבר השלב הבא, אלא כפי שאמרת אתה - זה רק ה"תירוץ" כדי להימנע מעשיית צעד שיש לך הרבה הסתייגויות לגביו. איני מכירה אותך ואת ההיסטוריה המשפחתית האישית שלך (איזו דוגמא ראית בבית לחיי נישואים, למשל) אבל אולי ינחם אותך קצת לדעת שבעיית ה"רגליים קרות" מנושא החתונה אופיינית לדי הרבה גברים (היתכן שזה משהו כרומוזומלי...?:-) אם תרצה באמת לרדת לעומקו של העניין ולברר מאין נובע הפחד הזה, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. עד אז, אני לא חושבת שכדאי לך לעשות דברים בניגוד לתחושותיך הפנימיות (כמו למשל להתחתן בכל זאת ולקוות שהרגשות הללו יעלמו מאליהם). אסור אף פעם להתעלם מהקול הפנימי שלך, לפעמים אתה רק זקוק למתרגם כדי שיעזור לך להבין מה אומר אותו קול... בהצלחה.