בעיות בחברה

שלום אני בת 22 ומאז ומעולם יש לי קשיים בליצור חברויות אני מרגישה לא מעניינת ושאין לי מה לספר יש לי כמה תכונות אופי שכנראה מונעות מאנשים לרצות להיות בחברתי: אני עצבנית מקטרת הרבה ופסימית וכמו כן אין בי את ההתלהבות של אנשים בגילי(משום שביליתי את רוב חיי עם קרובי משפחה מבוגרות נדמה לי שנהייתי בוגרת במחשבה ואני לא חושבת כמו בני גילי) אני כמובן מאוד מעוניינת שיהיו לי חברות בגילי בערך מקסמום 5 שנות הבדל בגיל. כמובן שיש בי גם תכונות אופי טובות אם בן אדם עושה בשבילי טובה אין לי בעיה לעשות בשבילו טובות כשהוא צריך.הייתה לי חברה שמבוגרת ממני בשנתיים בת דודתי ואני מכירה אותה מגיל אפס מאז ומתמיד היא ביקשה טובות אך כשאני הייתי מבקשת ממנה משהו ההיתה אומרת זה היה מזמן או אין לי זמן לעשות את זה בשבילך גם בתקופות בהן לא למדה או עבדה (אני חושבת שהדדיות זה דבר חשוב) הייתי מאוד משתדלת להסתדר איתה הייתי עושה עצמי כאילו מסכימה עם מה שהיא אומרת בתחום מסוים למרות שאני חושבת אחרת אך זה לא הסתדר בכלל היו תקופות שבהן חברה שלה היתה באה אליה בזמן שאני נמצאת אצלה והן היו יוצאות מהבית כאילו אני רוח רפאים בלי להגיד לי מילה וההיתה משאירה אותי עם אחיותיה שהן לא בגילי כלל.בסוף נמאס לי מההתנהגות הילדותית שלה והיא כבר לא חברה שלי .אני חושבת שיש אנשים יותר טובים ויותר בוגרים אני יודעת שגם בי יש מגרעות ואני מעוניינת להשתנות כדי שלפחות יהיו לי 2-3 חברות טובות האם בן אדם יכול לסגל לעצמו חוש הומור או שזה משהו מולד? האם אפשר להיות קטרנים פחות וכמה זמן לוקח עד שמטפלים בזה? האם אפשר להפוך אופטימים יותר(לדעתי הפסימיות נובעת מדברים קשים שעברתי בחיים כשהייתי ביסודי הילדים נהגו להטריד ולהציק לי כי הייתי גבוהה שמנה ועם פצעי בגרות אך יש לציין שכל עניין ההשמננה והפצעים טופלו בעזרת כדורים ודיאטה אמי חלתהבמחלת נפש בגיל 15 ואני זו שנאלצתי לטפלצ במשפחה כי הייתי בכורה וגם אימי ואבי לא מסתדרים בינהם ) בקיצור האם אופטימיות זה משהו מולד או שיש מה לעשות בנדון? אשמח אם תוכל לעזור לי כי אני בדכאון שאין לי חברות... אה גם שכחתי לציין שאני ביישנית ובלי בטחון עצמי אני מתחילה קצת לגמגם אם מישהו שואל אותי משהו ולא מצליחה לענות לו בבטחון (יש אפשרות לטיפול פסיכולוגי בזול? כי אני מתכננת להתחיל לימודים אקדמיים בקרוב)