תיאוריית הקונספירציה פרק ב'

הבוקר, אחרי שנה וחצי נישואין, הבנתי את תאוריית הקונספירציה. מדרבנים נשים להתחתן כדי לדכא אותן . בחוגים מסויימים זה נקרא אוכלוסיה מוחלשת. עזבתי עבודה טובה בחול כדי להתחתן איתו. הגשמתי את החלום הבורגני והוא באמת בחור נחמד. ילדתי לו ילד. אני עכשיו בבית חצי מובטלת והוא רוצה שאעבוד. לא נראה לו נכון לפרנס אותי. והאמת, גם לי לא. אני מתביישת לבקש ממנו כסף אחרי שהייתי כל כך עצמאית. נכון, חייתי חיים מהיום למחר ולא היתה לי פנסיה אבל עשיתי מה שרציתי. עכשיו אני מרגישה רע. הוא מבקר כל מה שאני עושה ואם לא אעשה כסף גדול כנראה שלא יעריך אותי. קמתי הבוקר בתחושה של: מי צריך אהבה אם אני לא אוהבת את עצמי?

נשואה ומיואשת לא יודעת אם הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך כדי להגיד שמדרבנים נשים להינשא על מנת לדכא אותן, ואני לא משוכנעת שהנורמה המקובלת להתחתן ולהביא לעולם 2 ילדים וכלב היא במקור איזו קנוניה כלל-עולמית... אפשר לקשר את הכל לנורמות חברתיות, תרבות העדר, הרצון של כל האנשים להשתייך ולא להיות יוצאים מן הכלל, הפחד מלהיות לבד (בעיקר בגיל הזיקנה) ועוד המון המון דברים שאין להם קשר עם קונספירציות זדוניות דווקא. מה שברור ממילותייך היא תחושת התיסכול הגדולה. נראה שאת לא מרגישה שאת שולטת בחיים שלך, אפילו כאשר כתבת שהבאת ילד לעולם שימי לב איך בחרת לנסח זאת: "ילדתי לו ילד"... ילדת לבעלך את הילד ?... אם את חיה בתחושה שכל תפקידך ומהותך הוא לרצות אותו, אני משערת שזה רק עניין של זמן עד שתתפוצצי. את צודקת, בראש ובראשונה עליך ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך, לגלות מה יעשה אותך מאושרת ומסופקת בחיים ולא לנהל את כל חייך מתוך מחשבה איך לרצות את האחרים. אולם בנוגע לשאלתך "מי צריך אהבה ?" התשובה היא די בוודאות - כולנו. כנראה שעליך לעשות חושבים עם עצמך, קרוב לוודאי להיעזר בגורם מקצועי כמו פסיכולוג שיסייע לך לנתב את מחשבותייך ותחושותייך לכיוונים המתאימים לך. בהצלחה רבה

כמובן שהמינוח אוכלוסיה מוחלשת נלקח ממקום אחר לגמרי, אבל תודה לך לא נשואה כבר יקרה על התגובה אני אכן מתוסכלת כי נגזל ממני החופש ואני לא יודעת איך להשיב אותו לעצמי.הבחור, שהוא בעלי הוא גבר נפלא, רק חבל שלא חיכינו קצת עם חתונה וילדים. לא שיכולנו לחכות- השעון במבם בעוז. הכל הוביל לזה, המוסכמות הרצון הפחד. ולכן זה מרגיש כמו קונספירציה, כי בדיעבד, לא היה ככ נורא להיות לבד, או להיות חברים. כל האחראיות הזו כבדה! חבל שאי אפשר להיות בן 27 לנצח.

למה דווקא גיל 27?... (מעניין למה בחרת דווקא את הגיל הזה...!) את צודקת שחופש זה דבר נהדר, אבל תזכרי שגם לחופש יש מחיר. לחיות לבד ולהיות עצמאית זה מצב עם יתרונות רבים, אבל מצד שני גם להיות בת זוג ואמא הם שני תפקידים שיש יתרונות רבים בצידם. כרגע את נוטה לראות רק את האחריות שמגיעה עם התפקידים האלה, אבל תנסי לחשוב גם על התמורה: האהבה שאת מקבלת, הזוגיות, הביטחון שיש מישהו בפינה שלך תמיד, הקשר עם הילד שלך, הידיעה שאת משאירה משהו בעולם הזה אחרייך, שתרמת לשרשרת האנושית המדהימה... לכל דבר בחיים יש את המחיר שלו, וזה אינו יוצא דופן. אני משערת שהסוד הוא למצוא את היכולת להיות עדיין חופשיה גם בתוך הכבלים של האחריות ההורית/הזוגית. אני חושבת שמאוד מאוד חשוב לא לאבד את עצמך, לא להגדיר את עצמך רק כ"אשתו של" או כ"אמא של"... יכול להיות שנפלת לתוך המלכודת הזו, וכרגע את אפילו לא זוכרת מה זה להיות בתפקיד אחר, להיות פשוט את עצמך. יתכן שדווקא יציאה לעבודה תועיל לך במובן הזה. תעשי דברים שונים מאשר למען בעלך או למען הילד, אלא בשביל עצמך ולמענך. אם את יכולה למצוא קצת זמן פנוי - אולי תנסי למלא אותו במשהו שהוא אך ורק עבורך, איזה תחביב שאת אוהבת לעשות וכבר הרבה זמן לא מצאת את הזמן להשקיע בו ? תראי, זה נחמד להתגעגע לגיל 27 (או כל גיל אחר) אבל להחזיר את השעון אחורנית אנחנו לא ממש יכולים. אנחנו יכולים רק לנסות להפיק את המיטב ממה שיש, ולנסות לראות גם את החצי המלא של הכוס, ולא לשכוח שהיא לא רק חצי ריקה.