הצפה

היי. מה יכולה להיות הסיבה לראייה שלילית וביקורתית כלפי אחרים? אני כאילו מזלזלת וטוענת לראייה ייחודית שלי על פניהם אך לא עושה כלום עם עצמי. כאילו צופה מהצד ויודעת לתת משוב לכל אחד אך עם עצמי איני מסתדרת ולא שלמה בכלל!!!!! לדוג' אוכל להעיר על מנהל כזה או אחר אך כשאני מקבלת את התפקיד אני כאילו לא רוצה לקבלו מפחד שלא אתמודד. האם יתכן שכל הביקורת וההתנשאות הזו דווקא באה ממקום של חוסר בטחון עמוק? הכיצד חסר בטחון יכול לשחק אותה כלפי חוץ כ"כ חזק? באיזה מנגנון משתמשים בשביל זה .זה כ"כ סותר אחד את השני. אני משחקת אותה הכי טובה בעולם ומרגישה הכי גרוע בעולם. על פניו נראה שאני מאושרת ובפנים רקבון טוטאלי. אף פעם לא מסוגלת לגלות קושי או פחד תמיד הכל בסדר כלפי אנשים וחלילה שיידעו או יכלו את האמת עליי. כ"כ קשה לחיות כך.חוסר אמונה טוטלית כלפי העולם. חוסר צדק. אני לא מצליחה להתמווד עם זה יותר...ולכן מתחילה לחשוש שאיני יכולה להסתגל יותר לחיים האלה. אני כאילו מסתכלת מחוץ לגופי על דברים כי כ"כ הרבה ניגודים בבן אדם לא יכולים להתיישב יחד. איך אוכל להביא ילדים לעולם כך? לא רוצה להנחיל להם יצר רע שטמון בי כ"כ עמוק. מרגישה אי שלמות בכל,לא אוהבת את עצמי ותמיד מבקרת כל פעולה שלי גם אם מרגישה צודקת בגלל תחושת חוסר הערכה תמיד אומרת "אולי אני לא בסדר.." אני חושבת שמשהו לא תקין אצלי לחלוטין. לא מצליחה להתגבר על כך. כשמדברת עם אנשים והם מספרים לי שגם להם רע אני מתנחמת רק מעצם הידיעה שאני לא משוגעת ולכולם בעיות. האם אמא שתמיד מטאטטאת האמת מתחת לשטיח ואכפת לה רק מהחיצוני והנורמטיבי יכולה לגרום לבעייה כזו אצלי? חשוב לה תמיד מה יגידו...ושנהיה במסגרת כדי שכאילו הכל יראה בסדר חיצונית אני כועסת כי בן אדם שרע לו לא יכול לנצח לשחק לפי כללי החברה. זה לא הגיוני להילחם נגד...תחושות הגוף. זה לא מסוכן לעשות זאת ד"ר או שזו דרך הסתגלות פשוט להיטמע בין כולם? אני משוכנעת שאתה יורד לסוף דעתי בנושא אבל תמיד הרהרתי האם כדאי להתעמק בדברים או לנסות לראותם כפי שהם בלי פענוח. למה אני כ"כ עמוקה? מתה לא להתייחס לכל דבר. פשוט לחיות בשקט. זה אפשרי? הכיצד?