מה לעשות?

שלום רב, אנו נשואים 35 שנה, אהבה רבה פרגון, כבוד וחברות נהדר. במשך השנים עקב לחצים כלכליים ובעיות בריאות טבעי שהחלק הרומנטי די "שקע". בן זוגי סגור רגשית ולמרות שיחות בינינו ורצון לבוא לקראתי, לא הצליח לספק את רצוני בהתייחסות יותר רומנטית, התייחסות באמצעות דברים קטנים כגון השארת פתקים כמו שהיה נוהג פעם, לזכור תאריכים חשובים כמו ימי הולדת וכו' או ליזום איזושהיא יציאה או בילוי ביתי. בזמן האחרון עם התחלתו מקום עבודה חדש נעשה מאוד לחוץ נפשית, והוא גם מטפל בזוג הורים קשישים המטיל עליו לחץ נוסף. אני מאוד משתדלת לא להכנס למרחב שלו, לא לבקש ממנו יותר מדי דברים - למרות שבבית יש המון דברים שהוא התחיל ולא סיים מבחינת שיפוצים וזה דבר שנמשך כבר שנים ואני פשוט למדתי לחיות עם זה, עם בגלל שלום בית או שפשוט התעייפתי והעדפתי לדחוק הכל לפינה. אני מטפלת בבית לבד, שני ילדנו הגדולים מחוץ לבית וישנו ילד בן 16 בבית שדי קשה להיות בחברתו הרבה שעות כמו כל ילד בגיל ההתבגרות. לפני כשבוע התחיל בינינו ויכוח מיני רבים - ויכוח על שטויות כמו תמיד אך הוא יצא מכלל כל פרופורציות. ביקשתי ממנו שידבר עם הילד ויתן לו להבין שהוא בתמונה לגבי איך שהוא מתנהג אלי, ובן זוגי אמר לי שזה יקח לו קצת זמן עד שיחליט מה לדבר איתו, הצעתי שאם אינו רוצה להכנס לשיחת נפש, שרק יעמיד אותו על מקומו ואז בא הפיצוץ - את נכנסת לי לורידים, את עושה ממני מטומטם, אי אפשר להמשיך ככה וכל זה בצעקות, במריטת שיער והשתוללות ודפיקות על הקיר, ולאחר מכן התמוטט על הרצפה בבכי שנמשך כ-15 דקות. דבר כזה קרה לפני שנים רבות כשרק נישאנו. מאז לא דיבר איתי, הגיע מאוד מאוחר הביתה למחרת, אך כיון שבננו בן ה-26 הגיע לשבת ביקשתי ממנו לשחק "תפקיד" ואילו רק בגלל הבן כדי שירגיש טוב בבית, ובן זוגי שיתף פעולה והגיע הביתה. הוא אומנם מדבר איתי, אך בקושי אומר לי שלום ביוצאו לעבודה, אינו מתקשר אלי, דבר שהיה נוהג לעשות בכל יום אפילו פעמיים ביום, איננו נוגע בי אפילו לנשיקה. היום כשהחלטתי לקחת את הענינים לידיים שאלתי אותו אם הוא עדיין כועס והוא ענה לי שהוא מעבר לזה, כששאלתי למה הוא מתכוון ומה זה אומר לגבינו, הוא ענה לי שזה לא רק אשמתי אבל אם הגיע למצב כזה שום דבר לא מענין אותו ושהוא קפוא. אינני יודעת מה לעשות, האם לשוחח איתו יותר לעומק? למרות שנראה לי ששיחות כבר לא יעזרו, האם לתת לא יותר זמן מרחב מחייה ולחכות בסבלנות? אני מרגישה מאוד בודדה, מאוד מתוסכלת - קשה לי הריחוק שאינני רגילה אליו. הוא חברי הטוב ביותר ואני אוהבת אותו, אך די נמאס לי מכל המשחקים האלו. לא נראה לי שאני האשמה היחידה במצבו, ונמאס לי להיות הקרבן שלו לכל התסכולים והלחצים שלו. אני בן אדם לא בריא (לב וסוכרת) ומאוד מנסה לשמור על בריאותי ועל שלוותי וזה מאוד מקשה עלי את המלאכה. אני מאוד משתדלת להבינו וממשיכה בהרגלי כלפיו כמו להציע לו ולהגיש לו אוכל ושתיה כשבא, אפילו להתקשר ולשאול לשלומו, ולשתף אותו על שיחותי עם הילדים, אך כשהוא מנתק את עצמו ממני, אפילו אינו מתענין לדעת לאן אני הולכת ומה היה אצל הרופא בביקורי אצלו אתמול, אני בבעיה. זה יותר גרוע מאשר לגור עם שותף לדירה, לפחות הם מדברים איתך. כמה ימים הוא אפילו נשאר בהפגנתיות לישון בסלון. אנא, אעריך מאוד את הערכת המצב שלך לגבי הענין ואיך היית מציע לי לנהוג. בתודה, נוני