בעיה

בעייתי היא כזו: מאז שאני זוכרת עצמי הרגשתי נחיתות כלשהיא אל מול האחר.איני מפגינה זאת כלפי חוץ ומראה בדיוק את הייפך.אך בפנים עמוק מבינה שהכל הסוואה אחת גדולה שכן בהתמודוות אמיתית אני נחלשת ד כדי תסכול עמוק.אני מאוד חוששת מאי התפקוד במצבים מעין אלו ובעיקר כאשר מדובר במציאת עבודה.תמיד מרגישה שיש טובים ממני..במרכזי הערכה מרגישה מגמגמת..בוחנת עצמי תוך כדי ראיון דבר שכנראה מונע בעדי להיות מוצלחת יותר.מאוד ביקורתית כלפי עצמי וחושבת שדברים שהחברה מהצג תרים גבה אם תדע את האמת על עצמי...רק מאחר ומקרינה כ"כ אחרת בכל מקרה,לאורך שנים "הרסתי" עצמי בשל הפחד ולכן תמיד בחרתי במסגרת שלא מתאימה רצונות וכישורים,העיקר מסגרת.זה מה שהיה חשוב כדי להדחיק את המועקה. כפי שהינך לבטח יודע פחדים ודימוי עצמי צצים בכל התמודדות וגם ללא התמודדות כי יש בי כעס חבוי "למה אני לא יכולה יותר..ושצריך להמשיך להילחם". הגאווה מאימי נטועה בי כה חזק שבכל פעם שיש נפילונת אני מיד קמה ולא מרשה לעצמי לדעוך.יש בבית אח עם סכיזופרניה דבר שבכל שנות חיי "התעלמו" ממנו. מעין הכחשה בעיקר של אימי "אצלנו זה לא יכול להיות".עליי זה השפיע המון אולי כי אני רגישה אולי כי מעמיקה...אבל אנלא מבינה איך אפשר להתעלם מבעיות כאלה ולחשוב שזה לא יכה בסובב בבית.לא יודעת אם יש קשר ישיר לבעייה הסבוכה שלי אבל כנראה שכן.אפילו כשחוויתי תאונה מאוד קשה חזרתי לעצמי כה מהר שחס וחלילה לא "יראו" שנפלתי..וכך אני זוכרת עצמי בין נפילות קטנות כגדולות שבה "לעצמי"... והנה בשנה האחרונה קיבלתי מעין סטירה שהעירה אותי ופתאום הרגשתי בעוצמת יתר שאני חיה חיי שקר קשים.כיוון שבפנים תמיד מרגישה רע.חוסר חשק.ריקנות. כמעבירה זמני בעולם אך לא חווה אותו באמת. תחושות התסכול הללו גרמו לי להעלאת כעס פנימי וחיצוני כלפי החברה...למה אני לא עושה מה שבאמת רוצה.?? וכן עד מתי אחיה בצורה של דחייה מחוסר הבטחון הזה? עוצמת הכעס הופנתה בעבודה ואמרתי דברים קשים לגבי חוסר העניין שלי בעבודה שהיא משעממת ומגעילה...ולמי הדברים נאמרו?? למנהל ישיר שלי. כאילו הכל פרץ החוצה..מבלי מחסומים שנהגתי לשים. הרגשתי בלבול קשה חשבתי שאני בדכאון א ו משהו כי חשתי כ"כ רע עם עצמי וחיי. מה שהכי מוזר..ששוב...כמו כל פעם אחרת פתאום אני חשה טוב יותר ומתנהגת בעבודה כשורה אם כי פוטרתי???!!! בגלל התנהגותי.. פתאום הכל נראה לי בסדר ולמה להתנגח בכל דבר ולחשוב שהעולם מעוות??? רק אחרי שקיבלתי הצעה ממקום עבודה חדש ושוב התחלתי בבלבול "לא...זה לא מתאים לי.." ואני מחפשת משהו אחר...." הבנתי שאין לי ברירה אלא לנצח איכשהוא את המשחק המטורף הזה שבתוכי. כנראה מרגישה טוב באופן רגעי והכל יחזור אליי בבום!!! מתישהוא. כנראה,בקרוב.שאהיה מובטלת ואחזור למעגל הבלגן של הדימוי הנמוך שלי. רציתי מאוד לעזוב עבודתי כי הרגשתי שאיני יכולה להתמודד יותר ולהיות חזקה "בכוח" אז..חשבתי שקצת חופש ורגיעה ממירוץ החיים ישים אותי באיזון,בזמן זה אחשוב מה אני רוצה לעשות..אניח לשגעון הזמני...אהיה רגועה יותר -אולי.. נראה לי כעת שהיתה זו טעות מרה.כי אני חוששת מהרגשה זו שתגרור אחריה התפרצות חוסר אונים בשנית. כי הרי מוערך רק מי שעומד במירוץ החיים לא??? אני מפחדת לא למצוא עבודה.מבינה שדפקתי את חיי כי עד כה לא טיפלתי בבעיה כמו שצריך..לא מאמינה שאפשר לטפל בה כי זה מושרש עמוק כ"כ...לא נראה לי ששיחה עוזרת..סקפטית מאוד לגבי העתיד בשל ניסיון העבר.. אז למה אומרים לי שלילית? אני מכירה עצמי ויודעת מה יקרה הלאה....הייתי שם...בחיפוש כושל של עבודה.... לא יהיה לי טוב....ולכן החזקתי בשיניים עבודה שממשששששששש לא אהבתי. מה קורה ד"ר ? ממה כל הבלבול נובע? האם יכולתי להמשיך לעבוד במקום שלא נותן לי סיפוק ולו רגעי?? האם בעייתי תצוץ בכל מקום ולכן לא יעזור חיפוש מחדש? האם עדיף להמשיך להילחם כדי לשרוד כי אלו הם חיינו ואף אחד לא מרוצה? ורק לי נראה שאני סובלת???