עצמאות&תלות
דיון מתוך פורום זוגיות חברה ותעסוקה
שלום, אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי דבר אשר מפריע לי מאוד אני מרגישה ממש חסרת בטחון בגלל העניין, אם אני יוצאת עם מישהו לפגישה והוא שואל איפה אני גרה, ואני אומרת אצל ההורים אז הוא מרים גבה, אז עכשיו אם שואלים אותי אני אומרת שאני גרה בשכירות.. העניין הזה ממש מציק כבר 3 שנים אני מדברת עם אנשים שאני רוצה לעזוב את הבית ועד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, אני לא מבינה למה כל כך קשה לי להתנתק מהבית כי סה"כ אני בחורה עצמאית.... אבל אני כאילו מפחדת לעשות את הצעד ואני כאילו מחפשת את התמיכה של ההורים שלי שיגידו משהו אבל הם לא אומרים כלום כאילו מבחינתם שאני ישאר בבית עוד שנים..... אני כל הזמן מתרצת את העניין בכך שאני לא יסתדר כלכלית אבל נראה לי שהדברים אולי מורכבים מכך....... זה כמו שאחרי הצבא מאד רציתי לעשות את הטיול הגדול ולא עשיתי בגלל שלא קיבלתי תמיכה מאבא שלי ואני חיה כל הזמן עם החמצות.. אני רוצה לעשות המון המון דברים ואני פשוט חוששת לעשות וזה מאוד מאוד מטריד אותי אני לא רוצה כך לחיות את החיים שלי, אלה אני רוצה להנות ולבלות בלי לחשוב יותר מידי.. מה לדעתך הבעיה שלי? והאם זה נראה לך נורמאלי שאני בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי, ומעולם לא גרתי תקופה מחוץ לבית? האם זה מעיד על האישיות שלי? מה עליי לעשות?
הפסיכולוגיה אינה מאמינה במקריות. לדברים יש סיבה. התקיעות שלך צריכה ויכולה להפתר, אבל לאחר ברור מקצועי של טיבה ומהותה, ותכנון נכון של החילוץ שלך ממנה. זה אומר שאת המוטיבציה שלך להשתנות את צריכה לקחת למומחה. בשביל זה יש פסיכולגים. המקרה שלך אינו מתאים לעיצות והדרכה בנוסח "עשה זאת בעצמך". לכשתחליטי על הכיוון שהצעתי, ובמידה ותרצי הפנייה למישהו/י מתאים/ה - אשמח לסייע. כתבי למייל האישי, עם תקציר עלייך, לינק לפנייה שלך כאן, וציון מיקומך בארץ. j@dr-joseph.com כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
מנהל פורום זוגיות חברה ותעסוקה
