מסגרתיות

רציתי לשמוע ממך חוו"ד אובייקטיבית לגבי: מדוע כשאני עושה משהו או מתנהגת בצורה מסויימת אני מנסה לחשוב תמידד על מה יגידו? בכל מפגש חברתי /שיחה טלפונית ובכלל כל מעשה שלי חייב להיות מלווה בהמשך שלי של פירוש וניתוח המצב - "מה אמרתי...למה?", "מה הם יחשבו".. כשאני רוצה לספר את זה למישהו קרוב אז הוא מצידו אומר "שיחשבו..שיגידו..מה אכפת לך.." אני חושבת וואלה שהוא צודק אבל בפנים עדיין מרגישה שאני צודקת לגבי פירוש המצב לגבי תפקודי וכך אני יוצרת מעגל שאיני מצליחה להשתחרר ממנו. קשה לי להיות בבקרה 100 אחוז מהזמן ובפנימיותי אני אדם שנראה הכי חופשי ושעושה רק מה שבא לו - אכן אני משדרת זאת. נניח עוזבת עבודה עם תנאים מעולים ללא מציאת עבודה חדשה במקביל...ואז מחליטה לעשות טיול...מאוד אימפולסיבית בהתנהגותי - ביחס לאחר. איך זה משתלב יחד.? כאחת עם היד על הדופק ושאכפת לה מה חושבים ההתנהגות קצת סותרת. אני יכולה להעלות את דעתי אבל אשמח מאוד לשמוע ממך. אני מרגישה שאני "כנועה" לדעת החברה ובפנים עמוק כ"כ לא אוהבת את זה.. אני מתייסרת בכל פעם שעולה בי המחשבה של "איכזבתי..פישלתי.." כי נמאס לי לנסות להיות המושלמת... רוצה להרגיש שאני בשר ודם שמרגיש ועושה דברים שטובים לי ולא תמיד להיות בקו ישר שמנחה...לפי מה שהחברה מבקשת... העניין הוא שאני כבולה לנורמות אך בפועל לא מתנהגת לפיהן - חתונה מאוחרת,אין לי עדיין ילדים מרצוני..בגדתי בעבר בחברים,שיקרתי... כלומר- אני לא כליל השלמות מבחינת ערכי החברה אבל מלאת ייסורי מצפון על כך וזה מה שיוצר לי קונפליקט!! אם חשובה לי דעת החברה,מדוע אני לא מתנהגת בהתאם? ואם אני פועלת באופן עצמאי מדוע יש לי ייסורי מצפון קשים?? בקיצור,אני ממש אובדת עצות כיצד להתרכז רק בעצמי ובמה שעושה לי טוב כעת אני בשלב הכי בעייתי - איני עובדת.ולכן ממעטת לצאת שחלילה לא אשמע "אז מה תעשי עכשיו? אין עבודה..." "את מחפשת?" אין לי סבלנות להערות של אנשים,אני לא אוהבת את התחושה של חוסר ערך עצמי בשלב הזה שבו כאילו משהו נחרב בעולם - אז אנלא עובדת ביג דיל!! נראה לי תמיד שחייבים לעמוד בסטנדרט אחרת צולבים אותי... ואנלא מצליחה לבנות לעצמי חומה כזו חזקה שלא יזיז לי מאפחד כשאני מדברת עם אחרים ומבינה שלהם לא כ"כ קשה עם עצמם ואין להם את ההחמרה הזו אני מתעודדת ומנסה להבין שאולי הבעיה אצלי. אני פונה בשאלה אליך - האם זו אכן בעייה כה עמוקה אצלי או שזה מה שהעולם מחייב וכולם חשים או צריכים לחוש כך? אני לא נהנית מהלחץ הזה. אני בטוחה שאם לא הייתי מספיק חזקה- הייתי נשברת בגלל אנשים אחרים. למה יש להם כ"כ כוח עליי.? למה אני לא מאמינה בעצמי נקודה!! עוד דוג'- כשחברה מספרת לי "התקבלתי לעבודה כזו או אחרת.." נדמה לי תמיד שאני לא הייתי יכולה...ואם היא כן אז כיף לה וטוב לה בחיים... בפועל ידוע לי שיש גם לה בעיות אולי אחרות. עדיין אני מעצימה את הטוב שלה ומגמדת לחלוטין את ערכי. ושוב...השאלה: האם כי אכן לא הייתי מסוגלת להצליח בדיוק כמותה? או שאני מכשילה עצמי מראש? בשלב זה אני לא ממש יודעת האם ללכת על משרה עם ראש גדול שתבלבל לי את הנפש והמוח ואין לי כוח לזה או ללכת על משרה עם ראש קטן שארגיש שאני טובה וזהו... לא מעבר.. נמאס כבר לחטט בכל דבר. סליחה על אורך השאלה