מה דעתכם?

אתמול הגעתי, אני חושבת, לשיא הכעס שהיה לי על בעלי, בכל השנים שאנחנו ביחד. הוא הלך להצביע בפריימריס (הוא חבר מרכז מפלגה) עד כמעט 1 בלילה, וזה כשהוא יצא מוקדם בבוקר לעבודה ומשם נסע לפריימריס. אני אמרתי לו שנורא קשה לי עם 3 ילדים קטנים (שהקטן בן 4 חודשים) והוא אמר לי - "אני לא חייב לך שום דבר", כמובן בכעס, וכל זה בתגובה להערות שלי לגבי זה שהוא מרשה לעצמו תחביב כמו פוליטיקה כשאנחנו כאן מתמודדים עם 3 ילדים קטנים וקשים לשליטה. ישבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי שזהו, המשפט הזה עשה לי פשוט מהפך מחשבתי. לא בגלל שהוא אמר את זה, הרי כולם אומרים דברים כשהם כועסים. אלא פתאום הבנתי איזה אדם אגואיסט חי לצידי, אדם שלא מוותר על שום דבר מהרצונות והשאיפות והפעילויות שלו, (ויש לו המון המון כאלה) ומצד שני סירב לגור ליד אמי שיכלה לעזור לי בגידול הילדים (סירב בגלל רצון לשליטה עליי). ואילו אני וויתרתי ומוותרת כל הזמן על כל ביטוי עצמי למרות שגם לי יש הון אנושי לא קטן, השכלה, כישרונות וכולי. פתאום אמרתי לעצמי שהאדם הזה נמצא בחיי רק בגלל שיש לנו ילדים ובכל זאת קשה לגדל אותם לבד (למרות שהרוב הגדול נופל עליי, הוא בכל זאת שם כדי לעזור לפני כל התמוטטות פיזית שלי). ואם לא היו לנו ילדים אני כבר מזמן לא הייתי איתו. ואם היתה לי עזרה משמעותית בגידול הילדים אז כבר לא הייתי צריכה אותו. כי כל השנים האלה הוא כל הזמן הקניט אותי ואת משפחתי (לאוזניי בלבד), נתן לי להרגיש קטנה ולא משמעותית , כעס עליי כשלא עמדתי בקצב המטורף שלו, ואני פתאום שואלת את עצמי למה זה מגיע לי. בילדותי גדלתי כמו נסיכה עם כפית כסף בפה, משפחה מאוד חמה ומפנקת (עד היום) ולעבור ממצב הכזה למצב שלי היום, זה נורא קשה. אז עשיתי החלטה שגויה לפני יותר מעשור...האם אני חייבת להשאר ולסבול? אשמח לשמוע דעות ...