יש עוד סיכוי?

שלום לך... אני בת 21 ויש לי חבר כבר תשעה חודשים. עד לפני חודש הכל היה מצוין, אהבנו עד השמיים, מדיי פעם היינו רבים וזה המכשול היחיד שהיה לנו... הייתי אובססיסית לגבי כל מיני דברים, וגם מאוד קנאית... הוא בצבא, ואני בבית, עובדת בעבודה מגעילה פעמיים בשבוע, ובשאר הזמן משועממת... ואז לפני חודש קמתי יום אחד, והתחלתי להרגיש מבולבלת מבחינת הרגשות שלי כלפיו. לא יכולתי להגיד לו שאני אוהבת אותו יותר. מצד שני חיכיתי מאוד לפגישות שלנו, באותה מידה של פעם... ובכל זאת, הרגשתי ריחוק, היה לי קשה להפתח אליו רגשית ובזמן האחרון הפסקתי לשכב איתו. התחילו לי מחשבות על אנשים מהעבר. אני יודעת שכל זה נשמע נורא, ובטח תכתוב לי שאין מה לעשות כדי לתקן את המצב... בלי שליטה אני הולכת ונאטמת בפניו, בפני האדם שהרגשתי הכי קרובה אליו רק לפני חודש... יש שיחות שאני עומדת לסיים את זה אבל עוצרת את עצמי, כי עמוק בפנים אני לא רוצה לסיים את זה... מפחדת להתחרט... אני לא מפסיקה לחשוב, בוכה ולא בטוחה למה, רוצה את המגע שלו וחושבת עליו אבל עדיין איזה משהו שאני לא שולטת בו קורה לי. ריחוק. הוא נשאר אותו בנאדם אז למה משהו משתנה אצלי כלפיו? והוא יודע על מה שעובר עליי, והוא אמר לי שהוא לא יוכל להמשיך ככה ושאני צריכה להחליט מה לעשות עם עצמי. אהבה באמת יכולה לדעוך ככה סתם? מדיי לילה יש לי חלומות כאלה, שאני והחבר שלי נפגשים, צוחקים, שוכבים, נפגשים עם המשפחה, ואני מצליחה להעיף מחשבות טורדניות אחרות מהראש... אבל אז אני מתעוררת למציאות אחרת. יש למה לייחס חשיבות לחלומות בכלל במצב שלי? זה געגוע למה שהיה בינינו או תקווה, שמוסתרת אי שם בתת מודע? אני לא מפחדת מלהיות לבד, זה לא מה שמפחיד אותי, אלא הפחד שאני אתגעגע אליו כ'כ, אבל אז זה יהיה מאוחר מדיי, כי הוא מהאלה שאם נגמר משהו הוא משאיר את זה מאחור, ובחיים לא יסכים לחזור...

לדנית. את מתארת מחשבות טורדניות אשר חודרות ואינך יכולה לשלוט בהם. ולכן אני מציעה יעוץ מקצועי. יהודית

ובוקר טוב... רציתי לדעת לפי מה נראה לך ממה שכתבתי שמדובר במחשבות טורדניות ולא פשוט בדעיכה רגשית?